הנרות הללו

כך נראה החנוכה הראשון שלנו עם סביבון שמראה ״ש״ במקום ״פ״.

נר ראשון-

השכנים הצטרפו להדלקת נרות נטולת גלוטן. אני הכנתי לביבות (רגילות ותירס) ושרה הכינה סופגניות צבעוניות שהיו מקסימות ובכלל לא מורגש שלא היה בהן קמח. שיחקנו טריוויה חנוכה וכמובן שהילדים הביסו את ההורים.

נר שני-

הינו מוזמנים להדס ודני יחד עם משפחת פרידנברג-שרבט. למרות מגבלות הכשרות הורם ערב טעים ומקסים. הדס היא ״אישה מגנט״ שמצליחה לחבר אנשים ולדאוג שהאווירה תהיה נינוחה,גם כשעדר בנות מפרק לה את הבית...

נר שלישי-

הדלקת נרות אצלינו. כל אחד הביא משהו: היתה לזניה, פשטידת תפוחי אדמה, ראפ טונה אגדי, מלא מלא מלא ילדים, סלטים וכמובן לביבות בשלושה צבעים(רגיל,כתום,וירוק).

היה ״בינגו לטקה״, משחקי סביבונים על דולרים של מונופול, נגינה בצלו בחסות משפחת שוורץ ובכלל בלאגן ענק וכיף שהיה שווה את זה לגמרי.

נר רביעי-

שישי בערב.הלכנו לישון ב8:00 ,השבתות המוקדמות האלו זה משהו...

נר חמישי-

נסענו להדליק נרות עם משפחת אקרמן.הכל היה מתוקתק ויפיפה. איזה כיף היה להשתרע על הספה, לראות עם הילדים את the sound of music ולשיר את כל השירים בקולי קולות.

נר שישי- גם היה קריסמס

היה לנו lazy Sunday מכל התכנונים יצא שבסוף בילינו יום בבית בפיגמה, אפילו נחנו צהריים. היה כל כך קר בחוץ שממש לא התחשק לאף אחד להוציא את האף מחוץ לדלת. התכרבלנו כולנו על הספה וראינו סרט. לקראת הערב התחלנו להתכונן למחר...והשכבנו את הבנות לישון מוקדם.דילגנו על הלביבות...

נר שביעי-

קמנו ב5 בבוקר ליום סקי. נסיעה של שעתיים לאתר מחוץ לעיר,להתחיל להרגיש את השלג ולפתוח את העונה. הבנות היו בשיעורים במשך היום וממש נהנו. ליה עשתה סקי פעם ראשונה,והפתיעה אותנו לגמרי שביקשה לחזור לשיעור אחרי הפסקת הצהריים ( מאז היא קמה כל בוקר ושואלת עם נוסעים לסקי?!). מרגישים שההבנה של השפה מקלה על הלימודים (עד היום אורי למדה סקי בגרמנית:-)).

ורק רונוש לא הסכימה להשאר עם כל הילדים בגילה בביביסיטינג. אז עמית החליט לעשות את הדבר האחראי וההגיוני,הוא שם עליה סקי ועלה איתה להר.אני לא בטוחה עם היא נהנתה יותר מהספורט או מכל התגובות הנלהבות שהיא קיבלה מהסביבה, מה שבטוח שלעמית היתה התכווצות שרירים מטורפת בערב.

יצאנו ב5:08 מהאתר, ב5:09 כולן כבר נרדמו. ב7:30 הינו בבית,כולל עצירה בסטרבקס.עייפים מאד מאד אך מרוצים.

נר שמיני ואחרון-

הדלקת נרות אצל טלי ואייל. הבנות מאד התרגשו לראות את רומי ודיברו על זה כל היום. ההורים של טלי ואמא של רויטל פה וזה בהחלט העצים את החוסר שלנו בסבתא וסבא נוכחים...אבל קיבלנו משלוח לחנוכה. היה ערב מושקע וטעים בטרוף.כמו שאומרים-צריך לפרוש בשיא.

בסוף החגיגה המתמשכת הזו מתגלה, שלמרות שקשה להיות רחוקים מהמשפחה בחגים ,במיוחד בחנוכה (ותודה לדוד יניב על ריבוי התמונות בפייס) משהו אחר מתרקם, חללים מתמלאים, הנרות מודלקים ומציפים באור...

עכשיו יש לבנות שבוע חופש עד new years.

נראה עם הרוח האופטימית הזו ומצבור הלביבות יחזיקו אותי בחתיכה אחת עד סוף השבוע...wish me luck

נשיקות,

הילה.

סנטה באה לעיר, לקראת חנוכה...

ב"ה

הי כולן,

ניו יורק לובשת חג...הכל נוצץ ,מואר ומלא במבצעים שאי אפשר לסרב להם.

כשחושבים על העיתוי בלוח השנה ,אין דבר יותר הגיוני מלחגוג חג משפחתי ,מכונס,סביב האח יותר מהתקופה הזו. שוב ההבנה שמזג האויר  הוא לא רק משהו שעוקבים אחריו בחדשות של שמונה ,אלא אורח חיים. יש משהו "חקלאי" בתפיסה הזו של עונות השנה, שבגלל המנעד הדל של העונות בארץ קשה לתפוס את הפערים בטמפרטורה שבאופן טבעי גוררים שינוי בדפוסי ההתנהגות.

בשבוע האחרון הטמפרטורות צנחו,כבר יותר קשה להסתובב בחופשיות ברחובות בלי להרגיש שהאף עומד לנשור  עוד רגע. או שיש לך נזלת ,אבל קצת מפחיד להוציא את היד עם הטישו מהכיס.

מצד שני להסתובב בתקופה הזו ברחובות מנהטן זה כמו להסתובב בלונה פארק לאוהבי נצנצים(אני!!!).

האווירה בעיר מחשמלת, חלונות הראווה כאילו לקוחים מתוך חלומות של הוזים. שמצליחים להוציא לפועל קרקסים ופעלולים מעבר לכל דמיון. עמדתי לפני שבוע בחלון של  "אנטרופולוגי" בצלסי וצילמתי את התגובות של העוברים ושבים לתצוגה: הפתעה,חיוך,צחוק,עצירה. כל כך עירוני ,כל כך המוני, כל כך פרטי,כל כך ניו יורק.

שיווקית גורמים לנו להאמין שאם נקנה משהו בחנות הזו תחושת הפלא תלך איתנו הביתה, בשקית. אני לא יודעת מה איתכם...עלי זה עובד. מזל שאני לא חוגגת את קריסמס באמת (חייבת להודות שהתפתתי לקנות כמה קישוטים שהיו מיועדים לעץ אשוח,והתאימו לי בול לחדר המשחקים של הבנות).

ויש עוד מלא הפתעות מענינות בכל פינה ולקראת החגים:

רכבת הפלאים בגנים הבוטניים- מסוג הפעיליות  שמגיעים אליהן רק עם יש ילדים. נסענו לקראת הצהריים כדי שנוכל לראות את התצוגה מוארת. התערוכה היא סוג של "מיני ניו יורק" שבנויה רק מעצים/עלים/חלקי צומח. בין כל אלו יש מסלולים של פסי רכבת שעליהם נוסעות קרוניות מתומאס הקטר ועד האוריינט אקספרס.

הבית של ראש העיר בגדות הנהר- הצטרפתי לאלישבע לסיור הזה ביום גשום במיוחד.כל ראשי העיר גרו כאן, חוץ מהנוכחי שיש לו טירה משלו. בזכות זה אפשר לעלות לקומה השניה ולראות את חדרי המגורים וההסבה הפרטים של ראשי הערים של ניו יורק. מעבר לאדריכלות הפשוטה יחסית ולבחירות העיצוביות של השיפוץ האחרון. מעניין לראות אילו ספרים מוצגים בחדרי הישיבות הפעילים ושבסך הכל המבנה והמגורים די צנועים למה שנחשב המעון הרישמי של התושב מס' 1 של ניו יורק.

גן שעשועים במוזאון החדש- יום שישי בבוקר. שבת כבר היתה מוכנה (בגלל העוזרת הלחוצה ששומרת שבת-סיפור לפעם אחרת).שיכנעתי את יעל לקחת בוקר חופשי מהלימודים ולרדת למוזאון החדש.כמובן שאי אפשר תרבות בלי בלתאזר. ישבנו על הבר עם ה"סטיקי באן" וכמו תמיד התחלנו בציד סלברטאים...אחרי רבע שעה התיישב לידינו בבר ה"אסי דיין" של "בטיפול"האמריקאי. מה שמחזק את כלל  הברזל שלנו: בבלתאזר תמיד פוגשים מפורסמים.

 במוזאון החדש   מציג HOLLERתערוכה מטורללת שבתרגום חופשי קוראים לה:התנסות –חוויה. אכן חוויה להתגלש מקומה רביעית לשניה בתוך המוזאון בתוך שק תפוחי אדמה כשציפורים בקלובים מציצות ככל שצורחים חזק יותר בירידה. אגב,הן ממש השתוללו כשאני התגלצ'תי.  

הדוכנים לקראת החג ביונין סקוור ובריאנט פארק-נו טוב,עוד קצת שופינג לקראת החגים.

נשיקות,

הילה 

חג ההודיה

הי כולן,

במוצאי שבת יצאתי עם אורי לבלט.הלכנו לראות את "מפצח האגוזים" בלינקולן סנטר. לפני שנה,לפני שעברנו לניו יורק,

עמית ראה את הבלט ואמר ש"הוא מחכה לקחת את אורי". אתמול הבנתי למה, הבלט היה "קסם על קצות האצבעות". האולם,התזמורת החיה, התפאורה,התלבושות, הרקדנים,פשוט גורמים לצמרמורת וחשמל בכל הגוף. האגדה הפשוטה על עולם של פיות וסוכריות מהפנטת. אחרי החוויות בפסטיגלי חנוכה בארץ קצת פיוטר צייקובסקי תמיד מנצח אצלי את אייל גולן (ו״אל תקראו לי סנובית כי אני לא מתנשאת״)...

אחרי הבלט ישבנו בסטרבקס ושתינו שוקו חם בכוסות שיצאו בליין חדש לקריסמס.

בקיצור,התחילה עונת החגים "שלא שלנו". ברגעים אלו מסתיים סופשבוע ארוך שהתלווה בחופש ארוך של הבנות שבו נחגג חג ההודיה.

לפני הרבה שנים הגיעו מהגרים ראשונים ליבשת ולא ידעו מהחיים שלהם, אז באו האינדיאנים המקומיים ולימדו אותם לזרוע, לגדל בע״ח ופשוט לשרוד.

הודות לעזרתם הצליחו המהגרים להיקלט בארץ ולהפריח את השממה. כדי להודות לGOD על כל הטוב הזה,הם ערכו משתה,סעודת הודיה,שבה הם אכלו הודו.כדי להודות לתושבים המקומים על עזרתם הזמינו אותם להצטרף לסעודה.

מאז ועד חג ההודיה שנחגג היום עבר התאריך והמנהגים תלעות רבות....

אני כמובן לא ידעתי כלום מכל זה ובכלל בסרטים שאני ראיתי המתישבים לא ממש סימפטו את האינדיאנים.

עד שליה חזרה יום אחד מהגן והתחילה להשמיע קולות משונים:GOBLE,GOBLE,שלטענתה אלה הקולות שמשמיע הודו.

מסתבר שבאמריקה גם היהודים חוגגים את חג ההודיה. מיד פניתי לחברתי משכבר הימים "מרתה" והתחלתי להכין תפריט.

הזמנתי הודו, TURKEY בעברית (בלי באמת לדעת עדיין איך להמיר באופן מדויק קילו לפאונד).

בסופר היתה היסטריה,כבר ביום שני לא נשאר כלום על המדפים. כי בעצם המנהג המרכזי של החג הזה הוא לאכול וכמה שיותר.

שבאתי לאסוף את הציפורת שלי מהקצב הסתבר שמדובר באלמנט די מסיבי, שהוכנס מיד לאמבטיית זרעי חרדל,כוסברה,בצל,כמון ועוד ועוד ל24 שעות.

כל זה בתוך צידנית עם קרח,כי לא היה מצב להכניס דבר כזה למקרר.

הבנות כל כך נקשרו לתהליך,שעד הארוחה הם כבר קראו לו "איציק"...

היתה ארוחה כפית ושמחה. הגיעו אורחים מהעיר (משה ורותי,שרוחב הלב והטוב שלה אין סופיים ותמיד מחזירים לבית), גילי ויפעת (חברים מהשכונה, שמרגישים כמו חברים מתמיד) ויעל (שהיא מתמיד) הביאה ידיד מקסים מהאוניברסיטה (תומר שידע להעריך כל פרט בדקור).

בסופו של דבר זו עוד תזכורת לכמה טוב,לכמה צריך לראות את הטוב ולהודות עליו,להכיר ולהוקיר את החברויות, הבריאות, הילדות, הזוגיות ואת זה שעשיתי דרך ארוכה מלדעת להכין רק חביתה...

אני מודה שבמצב הנוכחי קל לפרטים הפשוטים והטובים האלו לחמוק ממני. 

אבל המידיות של לשבת,לאכול ולצחוק ביחד,רק היא דורשת הכרת תודה גדולה מאד להקב"ה...אז,תודה.רבה.

בבוקר של אותו היום עוד הספקנו להגיע לעיר למצעד של "מיסייס". יש מצב שיותר נהנתי מהבנות.

כי בעיני אין דבר יותר מגניב מבלון ענק של קרמיט הצפרדע מנופף לשלום על רקע הנוף האורבני של כיכר קולומבוס.

אחרי שעלינו קילו הגיע "בלק פריידי". 
עמית שכנראה הרגיש שאני צריכה לברוח קצת מ"זירת הTURKEY" שמר על הבנות. נסעתי ברכבת דאון טאון, לפגוש את רויטל ורעות.

הסתובבנו,קנינו ,שתינו...העיר היתה כל כך רדומה. ממש התענגתי על ההליכה מהרכבת כשהכל בקצב איטי ואחר ממה שהעיר תובעת בדר"כ.

כשהגעתי הביתה הכל היה מוכן לשבת של "שאריות סעודת הכרת הטוב". כי מ"טוב" כיף לאכול אפילו את השאריות...וחבל לבזבז.

אבא של עמית הגיע אלינו לשבת, הבנות מאד התרגשו לקראתו והיתה לנו שבת רגועה ונעימה של שמש חורפית.

מחר הבנות חוזרות לבית ספר,עד החופש הבא.

אמצע נובמבר

הי כולן,
הסתיו הניו יורקי  בעיצומו.
הכל התחיל בשבת לפני שלושה שבועות. פתאום בלי אזהרה התחיל לרדת שלג. האמת שהחזאים כן התריעו,אבל מי מאמין בשלג באמצע אוקטובר?!
הינו מוזמנים לארוחת צהריים ובדרך לבית כנסת התחיל השלג ויעל ואני קפצנו מהתרגשות. לרגע את חוזרת להיות ילדה שמתרגשת מהשינוי,
מהקסם ומהלובן שמחזיר את הדף החלק .מחזיר את ההתחלה, את ההזדמנות לכתוב מחדש לפני שהכל יהפוך שוב לעיסה הבוצית שה"את" הבוגרת יודעת שתגיע.
בסוף הארוחה הטעימה להפליא (אצל השף של בית הספר,בקרוב מובטח מתכון למרק תותים) כבר צעדנו בין ערמות של שלג ועצים שלא היו מוכנים לעומס הזה בשלב כל כך מוקדם.

אחרי שהשלג נמס הגיעה השלכת הכל כך מרהיבה.עכבתי אחרי עץ אחד בגינה של השכנים. איך כל יום הוא מת עוד קצת משיל מעצמו את הכסות הקיצית ומתחלף...

יש בצבעוניות הזו משהו נוגה ומתכנס ומאד מאד מחמם. זה כל כך מרהיב שאנחנו רק רוצים עוד אבל יודעים שתוך כמה ימים זה יגמר והטבע יהיה ערום ומוכן לקבלה של הקור הגדול...

שרון ומאיר בדיוק בדרך לשדה התעופה, ביקרו אותנו השבוע בהפתעה נעימה. ליה עוד מיבבת ושואלת את אבא שלה למה הוא לא מוצא עבודה בישראל? למה באמת?

אני מזכירה לה שטוב לה פה ושאבא איתנו והיא עדיין בוכה.כי אי אפשר להיות עם גנים של בורנשטיין בלי לעשות ,
"דרמה" וליה יכולה להכניס את כל בנות ה"לול" לכיס הקטן (היא למדה מהטובה ביותר).

פגשתי את מריו בטלי,השף האהוב עלי בהרצאה מרתקת על הקשר שבין אוכל ,עירוניות ותזונה. פשוט איש מעורר השראה.

מרגש לראות איש שמאוהב במה שהוא עושה,ממנף את זה לעשייה חברתית ובנוסף לזה –פשוט עשיר מאד.
בגלל זה צריך לנער בזהירות ממה שהוא מספר את הקלישאות שמתחתם מסתתר הסוד הגדול: לא מספיק "לעשות", זה חייב להיות מתוך תשוקה.

בעצם הכל נמצא ביכולת שלנו לאתר את התשוקה הכנה הזו ולהתקדם לפיה. להרגיש כל הזמן בתזוזה. יופי...ממש תובנת על!
התשוקה שלי היא לישון,לשתות קפה עם גלית בשדרה,לרדת עם החברות לגינה בשכונה,לטייל בקניון רמת אביב,לראות שסבתא אניטה מרגישה טוב...
אבל זה בעצם געגוע ולא תשוקה...

התשוקה שלי היא להיות מחוברת לאיזו עשייה שמשמעותית בעיני. "האמא" שבי מרגישה שהיא פחות או יותר שולטת במצב(87% מהזמן-שזה מספיק בשביל ילדים נורמליים+) ועכשיו מה עוד...
אז המשימה הבאה היא "המסע של הילה בעקבות התשוקה".

הייתי ביום פתוח בקולומביה ובסיטי קולג. שתי תוכניות לימודים למסטר באדריכלות מאד נחשבות ומענינות,
נזכרתי כמה אני אוהבת אדריכלות וטובה בללמוד וגם כמה לא אהבתי את מתכונת הלימודים ה24/7 שנדרשו ממני בתואר הראשון.  אחרי שתלמידה שהסתובבה עם נעלי בית בסטודיו וסיפרה שהיא ישנה שם בשישי שבת, די הבנתי שכנראה זה לא הכיוון. בשישי שבת אני עסוקה במשהו אחר...
תירגמתי את קורות החיים שלי לאנגלית והתחלתי לגשש לגבי עבודות במשרה חלקית+
הצטרפתי לשיעור שבועי בפילוסופיה יהודית, ולחוג בבית ספר של הבנות שהורים מתנדבים ללמד אומנות בכיתות  (בתור אמא/מורה מחליפה).
אני רוקדת זומבה :)

בקיצור,זה תחילת המסע והכתיבה שלי עליו היא סוג של מחוייבות לא ליפול לתוך אזורי הנוחות שלי ולהעז לחפש במקומות מפחידים ואבודים.
זה יכול להצליח ובקלות גם יכול להיכשל.
תודה לאל שאני בוודאות יודעת שגם אז יהיו ידיים פרושות ואוהבות שיתפסו אותי.

נראה....
נ.ב. דה קונינג במט-לבכות.
      קטלן בגוגנהיים-לצחוק,כולל הסוס המת והפראפרזה על היטלר.

     -השמנת יתר לא מיותרת. Eataly גלידהב-
ובסך הכל חיוך ,טוב ונשיקות.
הילה.

אחרי החגים...

הי כולן,
איך היו החגים?
כנראה שהם עברו,כך מאותתים השמים, כך מסמן הלוח ומכוון הלב.
תקופת החגים הראשונה הרחק מהמשפחה ומהבית ודווקא כשקורה כל כך הרבה. בעצם תמיד קורה הרבה בארץ הקטנה שלנו..
אצלינו בראש השנה התארחו משפחת אקרמן והיה כיף,כרגיל. נתן תחושה של בית ותזכורת לימים הטובים בגבעה.
ביום כיפור עשינו צעדה לבית כנסת שאנחנו לא מתפללים בו בדרך כלל (בהמלצת חברינו ענת ואריאל),
אכן היה שווה את המאמץ, הצום עבר בקלות והתפילות היו מרגשות ומלאות עוצמה. חוץ מהפשלה של הזקנה שניגשה אלי באמצע התפילה וסיפרה לי שהיא לקחה את רונה לשרותים כי הילדה צעקה "פיפי פיפי " ולא באו להושיע אותה...
בסוף היום אחרי כל ההתרגשות וההתעלות כל הקהל נעמד לתקיעת השופר ו"התקווה" ופשוט לא יכולתי להחזיק את עצמי מלפרוץ בבכי: על ישראל, על ניו יורק ,על יום הדין ועל הגעגוע.

כמה ימים אח"כ מצאתי את עצמי כותבת ליעל סמ"ס:"מיכל התקשרה,הממשלה התכנסה לחתום על עסקה לשחרור גלעד שליט! "כי כשאת מקבלת הודעות כאלו את תמיד רוצה להעביר את זה הלאה,לגרום לעוד מישהו את ההצתה של השמחה.
ישבנו ערים מול המחשב כל הלילה, דרוכים, בוכים כשראינו את גלעד שליט חוזר הביתה. כמה חסר להיות ברגעים האלו בבית ולדמיין את התחושה ברחוב, את החגיגיות,חוסר הריכוז, את האויר שעומד ברחובות מרוב התרגשות ומחנק וגם את טיפת הציניות . בערב עשינו חגיגה קטנה בסוכה לכבוד "הישראליות" הזמנו פיצה ולבקשת רונה שמענו שלמה ארצי (יש לנו גרופי קטנה בבית).
בנינו השנה סוכה בפעם הראשונה. היה מאד כיף למרות שמזג האוויר פה לא ממש סבלני כלפי מבנים בלתי חוקיים. היה מקושט ומואר באורנמנטים "מיד אין צינה טאון" וגם הרבה מעשה ידי הילדים להפליא(מצרפת פוטו).
בשמחת תורה השתתפנו במניין ישראלי (כי ההקפות פה הן בחג השני). עליתי לתורה בפעם הראשונה בחיי, העבירו ספר תורה לעזרת הנשים ובהתחלה הכל היה קצת מהוסס, שואל. אבל בידיהן האמיצות של מובילות העניין הצטרפו נשים ובפשטות עלו לתורה. המעמד היה מרגש וגם היה בו משהו מאד טבעי.
האופן שבו נעשו הדברים היה כ"כ כנה שלא היתה  תחושה של התרסה אלא פשוט "להיות" חלק מהתפילה וממהות החג.
וכמו שברכתי בהתרגשות גדולה ובהודיה לה',כפי שמברכים בפעם הראשונה את החדש :
"...שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"
אני מאחלת לכולנו שנה מקסימה,ברוכה,בריאה ומרגשת. 
שנהיה נוכחות חיות וקיימות בכל רגע ורגע בחיינו.

נ.ב. השלכת,
פתחו בית קפה עם קפה נורמלי לידי,
עוגיות מרוקאיות כמו בארץ,
שומרי משקל :)
באהבה,
הילה

שנה טובה תשע"ב

הי כולן,

הגענו כשהיתחילה שנה חדשה בספירה שאינה שלנו.

ובאמת לקח זמן עד שדברים נכנסו לקצב וספירה נכונה וטבעית.

חברה פסיכולוגית חכמה שלי ציינה בפני ש״הגירה״ נחשבת לאחת הטראומות הקשות שאדם חווה.

תודה לאל שהמעבר שלנו היה בסיבה וכוונה טובה, ועדיין....

קראתי הרבה על ״קרע ההגירה" לפני שנחתנו. הרוב היה בהקשר של הבנות ובהתגיסות שלנו למענן, על עצמי ידעתי שאני ״מהמסתדרות״,״המתאמצות״,ובאמת חשבתי שאמריקה תתאים לי כמו כפפה ליד.

לא דוחפים בתור,לא עוקפים בכביש ואין לחות(שזה טוב לשיער),אני יודעת אנגלית, יש תרבות,אוכל ושופינג בכל פינה.אם לא אמצע את עצמי כאן אז היכן?

אבל למדתי שהגעגוע הוא כמו כדור שלג. במקום שהמרחק יגרום לניתוק הוא רק מדגיש את האין.

אני מתגעגעת להורים שלי ולאחיות שלי מאד.למריבות, לצחוק הפרוע,לדודות והסבתא שהן,לכנות ,למראה שהן בשבילי גם כשמה שמשתקף לא מוצא חן בעיני.

לחברויות האמת שלי שכוללות נשים מיוחדות במינן,שאני מעריצה ומוקירה

לעבודה שלי שמילאה אותי ונתנה לי תחושת סיפוק.

לשכונה,לוועד הורים,לרחל,לעיברית.

במוצאי שבת הסתיימו שלושה שבועות של ביקור משפחתי שבשיא שלו הגרעין של משפחת בורנשטיין היה שוב יחד.סבתא שולי,סבא נתן והדודות.

הפרידות היו קורעות לב (,ליה הציעה למיכל לחזור איתה בתוך המזוודה.)

אבל גם הדגישו כמה שונים לטובה החיים שלנו כיחידה משפחתית ״נורמלית״ שיש בה שני הורים נוכחים.

הגענו בספירה שאינה שלנו,לתוך  חורף קשה ואחריו  האביב ,הקיץ והסתיו

כמעט משלימים מעגל שנה מלא כמו בסצנה בסרט שרק רוצה להראות שהזמן זז, משתנה ומשנה אותנו.

עכשיו שמתחילה שנה חדשה בספירה בעיברית אני מאחלת לנו שנתחיל לספור

לפי המקצב האישי והצו הפנימי שאנחנו מחוייבים עליו.

שנה טובה ומתוקה לכולן,

שמשאלות לבכן תתגשמנה לטובה,

 שולחת אהבה גדולה מהקצה השני של הכדור

רק שמחה,אושר וטוב

הילה

משפחת שטרן על גלגלים

הי כולן,
חמישה אנשים בתוך בית על גלגלים לשמונה ימים...נשמע כמו התחלה של בדיחה (או מתכון לאסון)!
אז זה מה שעשינו השבוע. בלי לתכנן מראש את העובדה שאנחנו בורחים מאיירין החמודה והפרועה.  ...
שכרנו RV ,שזה בעצם בית על גלגלים ויצאנו להרפתקאה קצרה, לבדוק עד איזה גבול אנחנו באמת מסוגלים לסבול אחד את השני.
אכן התנאים קצת מזכירים את מחנה בני עקיבא. מה שדרש ממני לעשות סוויץ רציני בראש ולנער מדמיוני את החופשה עם החופים הלבנים בבאהאמס שהיתה האלטרנטיבה.
התחלנו בלייק פלאסיד-בראפטינג ומסע רגלי והגענו למחנה של קראוונים. מסתבר שהעניין הזה הוא ספורט רציני בארה״ב וכמו בכל ענף ספורטיבי הדבר הראשון שבודקים הוא ״של מי גדול יותר״. 
יש אוטובוסים פשוט מדהימים עם מושבי עור ומסכי לד .אנחנו הינו במקום סביר באמצע...

מזל שעמית כאילו נולד להבין איך כל צינור אמור להתחבר וכל כפתור צריך לפעול.כי בכל חניה צריך להתחבר לחשמל,מים וביוב.פעולה שיכולה להסתיים באופן די לא נעים ומסריח....
המקלחת צרה בעיני,המטבח נאה אך אינו מרווח, המסדרון-טוב אין מסדרון והשכנים משתנים ובכל פעם יותר ויותר מוזרים.
אכן דרך לגלות את אמריקה האמיתית,זאת שמעבר לניו יורק שככל שמתרחקים ממנה מבינים עד כמה היא באמת "אי" .

התקדמנו לכוון אלף האיים(זה מקום,לא רוטב לסלט). הנופים בדרך עוצרי נשימה.הכל ירוק ואפילו הילדות ,שעד כה התפעלו בעיקר מהמיטה המתקפלת מעל תא הנהג מתבוננות בטבע בהשתאות. באלף האיים שכרנו סירה. עמית היה הקפטן, התחלנו לסייר בין אי הלבבות לאי הדולפינים ,בערך לקראת שתיים בצהריים התחיל להיות מעונן והיתה תחושה שעומד לרדת גשם.החלטנו להתחיל לחזור ופתאום בום טרח מה קרה?נתקענו באמצע הים והאוניה לא מתניעה.
מזל שהיתה קליטה, התקשרנו לחברת ההשכרה והם שאלו איפה אנחנו?!״אנחנו בין כמה איים״ היה הכי מדויק שיכולנו לתאר את המקום שנתקענו בו...תתחילו לחפש.
אחרי שעה, ואונית מסע שכמעט התנגשה בנו ,הם מצאו אותנו. ממש הטיטניק.החזירו לנו את הכסף מה שהפך את עמית לקפטן מאד מרוצה.
למחרת הגענו לעיירה בשם רוצסטר למוזאון ילדים הכי מוצלח שביקרנו בו עד היום. בילינו שם כמעט 5 שעות עד הסגירה והבנות לא רצו ללכת.
התחלנו להתקדם לכוון מפלי הניאגרה לגבול עם קנדה. בלילה יצאנו לראות את המפלים המוארים ועלינו לסיבוב בגלגל הענק. כל האזור מאד ממוסחר וקיטשי ,אבל ברגע שרואים את המפלים הלסת התחתונה פשוט נופלת! יש לי זכרון ילדות מאד ממשי מהמקום הזה והערבוב שלו יחד עם הבנות שלנו בהווה היה סגירת מעגל.
המפלים,העוצמה,הטבע,הביחד,הכל ניתז עלי בבת אחת ויצאתי מהחוויה הזו מוצפת-רטובה ומרוגשת.

עייפים,עברנו חזרה את הגבול כדי להתחיל את ההכנות לשבת. מדהים מה שאפשר להפיק מסיר אחד וגזיה שבקושי מתפקדת וכמובן המנגל( בכל זאת ישראלים...)
שבת היתה רגועה וזכינו בנס גלוי-הבנות התעוררו ביקיצה טבעית ב8!!!!! שעה שלא זכינו לראות מהמיטה במצב מאוזן כבר 7 שנים.איזה תענוג!!! אח״כ בריכה ואוכל וטרמפולינה ושוב אוכל מנוחת צהריים  ואוכל ובמוצ״ש מדורה ושוב אוכל.
בראשון בבוקר התעוררנו מוקדם ליום סגרירי וגשם. האויר של הבוקר כ״כ פריך ,אפשר ממש לעקוב אחרי מסלול הנשימה. התחלנו בנסיעה לכוון פינגר לייקס ושינינו קצת את התוכניות בגלל מזג האויר. .ביקרנו במוזאון הזכוכית של קורנינג. מלא ישראלים.מעוצב להפליא.מותאם לילדים.הכנו קערות מזכוכית לקורנפלקס וראינו הדגמות.

למחרת הלכנו לטייל בגורג.שזה תאור יותר פסטורלי לעליה של ״שביל הנחש״ רק עם מפל שמלווה אותך בעלייה. אה, וגם שלושה ילדים שאחרי שהמשחק של לספור את המדרגות (1000) נמאס להם הפכו לדי סיוט. אז הפכנו את המשחק ללספור באנגלית. שוב הנוף,פשוט מהמם!
בדרך עוצרים לקנות ירקות מהחוואים המקומיים, ומבשלים תירס מאד מתוק וכמה זנים מאד מיוחדים של עגבניות עתיקות ומוזרות.
ביום שלישי כבר הינו בדרך הביתה מלאים בחוויות וסיפורים ובהרבה הרבה זמן של ביחד.
האמת היא, שמסתבר שהמשפחה שלי די סבבה :)

היה כיף לראות איך הדינמיקה בין הבנות משתנה במהלך הימים וככל שהזמן עבר הן פחות הציקו אחת לשניה והתחילו לשחק,לעזור ולשוחח.
בתור הורה שמסתכל על עצמו מהצד ראיתי כמה קל לקטלג את הילדות וכמה צריך לברוח מזה. דווקא לתת לליה משימות שברור שאורי תעשה טוב יותר, לתת לאורי להוציא קיטור ולא להעיר לה ,כי גם למאופקות שבינינו מגיע (מי כמוני יודעת) ורונה היא פשוט המשחק של כולנו וילדה מובהקת של אבא שלה,מוגלי קטנה שמהרגע שנכנסנו לאוטובוס הורידה נעליים וסירבה לנעול אותם יותר.

בתמורה לכל הטוב הזה הגענו הביתה והגינה נהרסה מההוריקן (יצאנו בזול),המטפלת הגונבת לא חוזרת (המכונה הרביעית כבר עובדת), ונשאר עוד שבוע עד תחילת הלימודים.
אמא שלי מגיעה בשבוע הבא ואני מאד מאד מתרגשת. לא התראנו חצי שנה וזה הזמן הכי ארוך שלא חיבקתי את אמא שלי אי פעם...
יהיה נחמד שלשבוע אני אוכל להפסיק להיות ״החזקה״ וסתם להתפנק:)

המון נשיקות.
תכתבו על חוויות אוגוסט.
הילה

הקיץ בעיצומו

הי כולן,
מה נשמע? הקיץ כאן בעיצומו.כנראה שאמריקה באמת הגיעה לגיל הבלות (תשאלו את הנשיא) כי היו פה גלי חום שלא יבישו אפילו את הלבנט שאנחנו הגענו ממנו.
הבנות סיימו את הקיטנות,מרוב פאניקה שלחתי את ליה עם עמית לעבודה ליום אחד ואז את אורי.
התברר, שלא חשוב לכמה מוזאונים, פארקים אתגריים ופעילויות מדליקות שאני דולה שבועית מהטיים אוט, בסוף הדבר הכי מסעיר זה ללכת לאכול פיצה במזללה כשרה ,דביקה ושומנית במיד טאון-עם אבא.

היום היה היום של אורי איתי. לפני שהיא צחצחה שיניים היא הודיעה שהיא לא מוכנה ללכת למוזאון וגם לא לגלריה(שאני לא אעבוד עליה בסמנטיקה).
נסענו לראות את החלק השני של הhigh line שנפתח לפני חודש,היה מקסים. אפשרות לחוות את העיר מפרספקטיבה של הקומה הראשונה ולהציץ לתוך חיים של אחרים(הספורט האהוב עלי).

עברתי את התאוריה! עכשיו אני צריכה לעבור בטסט ראשון ואני מתקשרת לאיציק המורה לנהיגה לספר לו ששיפרתי לו את הסטטיסטיקה.
אחרי שעמדתי שוב בתור ושוב היתה בעיה באיזה מסמך ושלחו אותי הביתה...החלטתי לעמוד על שלי וביקשתי לדבר עם האחראי. בסוף היא נתנה לי לגשת למבחן(הדמעות הכריעו אותה) ועברתי עם 0 טעויות.

ביום ראשון האחרון הצטרפתי לשומרי משקל. החדשות הטובות הן שעליתי רק 30 גרם, החדשות הרעות הן שאני חיבת לסתום את הפה כי מסתבר שבייגל זה 8 נקודות. בגלל שהאמריקאים לא אוכלים פרות הם לא סופרים את הפרות בניקוד,פתח לאכילת בננות וענבים לישראליות גרגרניות כמוני.
הצום עבר יחסית בקלות,למרות שהוא מאד ארוך.אורי היתה אצל חברה ובצהריים חזרה הביתה.אמא של החברה אמרה שהם נוסעים לסבתא להעביר את הזמן עד סוף הצום.פתאום יצא לי:"איזה כיף לך״. כי אין כמו געגוע כשזה מגיע לשעתיים האחרונות של תשעה באב ומסתובבים יחד בסופר של ויצמן סנטר ,בקניות שמונעות מרעב וחסרות כל הגיון והקשרים קולינארים.
אז לפחות בשביל המסורת נסענו לקוסטקו לפני שהצום הסתיים וקניתי דברים מיותרים,כמו מילוי אוכמניות לפאי?!

תור -באמריקה אוהבים לעמוד בתור.לפעמיים אני פשוט לא מאמינה עד כמה זה מרגיע אותם.
השבוע הינו בסרט. מכירות את החבלים שיוצרים נחש מתפתל לאורך 6 שורות?אז היה כזה לפני הקופות ,אבל התור היה לגמרי ריק. הגברת שהיתה לפני בתור הלכה את כל ששת הU terns עד שהגיעה לקופה.אני כמובן הלכתי מסביב.נו באמת,ברומא התנהג כ...אבל לא כמטומטם.

לסרט קוראים ״the help״ (מומלץ) הוא מספר על נקודת המבט של המטפלות השחורות בבתי הלבנים.למרות שאין מה להשוות לתקופתינו, מעניין לראות על המסך עד כמה נסיבות החיים שלנו השתנו ועד כמה אומץ הוא לא דבר מובן מאליו.
נישאר בעיניני נני- הנוכחית מסתדרת מצויין עם הקטנות.הן משחקות איתה ורצות אליה ואורי לא סובלת אותה. כשאורי מסמנת מישהו קשה מאד לחזור לאחור. גם יש לנו הרגשה שהיא ״מפלחת״ פה ושם כל מיני פיצפקס(מצאנו משהו אצלה בחדר).אני עוד מתלבטת מה לעשות,כי היא באמת בסדר עם הבנות ובעיקר כי כבר אין לי כוח. אני יודעת מה אתן חושבות,אבל אני בכל זאת הולכת להגיד לה שאנחנו מתקינים מצלמות בבית ולראות מה יקרה...

ראינו הצגה נוראית בברודוי,
הינו בפסטיבל מרהיב של בלונים פורחים
אכלנו במסעדה צמחונית וכשרה בצינטאון
אני ממשיכה לחפש רהיטים לבית הריק שלנו.
עוד חמישה שבועות לסוף ״החופש הגדול״ (הענק)
מתי מישהי באה לבקר?
היתי באה לקפה בשדרה,נשמע מאד מעניין כרגע...

המון נשיקות
ושבת שלום

רשיון ופרויקט האושר

הי כולן,
עבר די זמן מאז ש...משהו בשבועות האחרונים היה מאד תובעני.
הטמפרטורות עולות ונהיה חם חם ...

שעות הערב המאוחרות בגינה שלנו הם כמו תרופה ליום הכי גרוע שיכול לעבור עלי.
קצת אחרי שמונה,עדיין יש אור אחרון בחוץ,עמית משקה את הפרחים שלו ,מנסה
עוד חומר חדש נגד יתושים והגחליליות מתחילות להאיר את הגינה.
אני לא בטוחה שאין גחליליות בארץ ,אבל לי לא היתה גינה...יש משהו כ״כ
משמח ביצור הזה שמופיע בהבזק של אור ונעלם לו שוב לתוך החשכה ,מעין מופע
זיקוקים פרטי שיכול להעלות חיוך בכל ערב מחדש.אתמול היה יום מזוויע!!!

הלכתי לעשות מבחן תאוריה באנגלית.מסתבר שאחרי 15 שנות נהיגה בטוחה ושותפת
בעברית אני לא יודעת לנהוג מספיק טוב בשפה זרה.ישבתי ללמוד תאוריה כמו
בכיתה י״ב ועמדתי בתור עם כל מהגרי העולם ועוד כמה אמריקאים מתלהבים
וצעירים לשעה וחצי.

כשהגעתי כבר לפקידה היא הודיע לי חגיגית שהשם בגרינ קארד ובביטוח לאומי
שלי לא זהה.ניסיתי להסביר לה שזה שאסתר הילה כתוב בסדר הפוך בכל אחד
מהכרטיסים לא אומר שאני לא אותו אדם.פשוט יש לי שני שמות.אבל היא התעקשה
ש״פה באמריקה״ כל הכרטיסים צריכים להיות זהים.יצאתי משם בדמעות והתקשרתי
לעמית להודיע לו שאני חוזרת לארץ!!אין מצב שאני הולכת לעבור מינימום
בדיקת דנ״א כדי שישנו את הסדר של השמות שלי באחד הכרטיסים.

התרופה הטובה ביותר היתה להיכנס ל״מיסיסס״ הסמוך ופשוט ללכת שם לאיבוד.
זה מה שנחמד בתפוח הגדול והעגול הזה,גם עם אני אתיישב במחלקת התיקים ,
ממש בין לואי לגוצי, ואבכה אין מצב שאני אתקל במורה דורית ,הכי הרבה איזו
מוכרת תיגש ותשאל עם הכל בסדר...לטוב ולרע זה המצב.

חני ואבי נסעו ביום ראשון אחרי ביקור של כמעט חודש.מאד שמחנו לארח אותם
והבנות התענגו על כל רגע עם סבא וסבתא. הספקנו בנתיים גם ללכת לבלט
בלינקולן סנטר ולהנות מימי ראשון ושבתות חמות וארוכות ארוכות.

קצת על הבנות-
אורי התחילה ללכת לcamp היא נוסעת כל יום באוטובוס צהוב.זה מאד הלחיץ
אותי בימים הראשונים.אבל היא כל כך מרוצה וחוזרת כל יום עם חוויות
וסיפורים.היא כבר יודעת את כל הכללים של הוקי וטאג והיא הכי אוהבת
ביסבול.האנגלית שלה פשוט מפתיעה אותי ולמרות שהיא מחברת את המילים בצורה
מצחיקה , אוצר המילים שלה מאד גדל. בסה״כ אנחנו כבר לא ממש יכולים לדבר
באנגלית בלי שהיא תענה לנו בהתנשאות ,כדי שנדע שהיא לגמרי מבינה.

ליקוש-כל כך גדלה. היא הולכת לקיטנה של גן חב״ד ושואלת כל היום ״ אמא ,ה׳
שמח עלי?״ גם היא כבר מברברת באנגלית וכל הזמן שואלת עם נחזור לישראל
כשהיא תדע לדבר מספיק טוב. והיא למדה להגיד ר בשעה טובה. אז היא מגרגרת
את הר שלה לכל עבר וזה מאד משעשע.

רונה- הפרועה שבחבורה,לא נחה לרגע. אין ספק שהמעבר גרם לה לעיקוב מסויים
בדיבור ,אבל כשהיא רוצה משהו אין מצב לפספס. השיר האהוב אליה הוא של שלמה
ארצי ״ יותר מזה אנחנו לא צריכים״ וכל פעם שאנחנו נכנסים לאוטו היא
מתחילה להשתולל ולמחוא כפיים.קיסססססרררריייההה....

עמית -עוגן, שפיות, עובד קשה ועדיין לא למד לשים את הגרביים בסל כביסה...

כולן מאד מחכות ושמחות שמשפחת אקרמן מצטרפת לאמריקה.קצת הזוי שנהיה פה
כולנו ביחד בגרעין התורני בניו יורק,אני מחכה לזה ובטוחה שיהיה לנו
fun,fun,fun.

אני עוד משייטת בין הבית,לעצמי ,לבנות. כל כך הרבה לעשות ולפעמיים זה
הרבה כלום. אבל כלום שאי אפשר לתפקד בלעדיו (סופר,ביטוחים,רופאים,
סידורים) ושנמצא כרגע בעיקר באחריותי.המטפלת החדשה כבר אצלינו שלושה
שבועות.אבל כמו שאנחנו כבר יודעים זה לא אומר שזה יחזיק.היא די בסדר ,
אבל עוד רחוקה מלהיות במצב של להשאר עם הבנות לבד. מה שמשאיר אותי מוגבלת
ומבולבלת ולעיתים קרובות מאד מאד מתוסכלת.
חשבתי שזה ילך יותר מהר ושבשלב הזה כבר תימצא איזו שגרה ומקום פנימי קצת
יותר רגוע.כנראה  הדברים מורכבים יותר,המציאות קצת יותר תובענית. אבל בסך
הכל זה נהיה קצת יותר טוב כל הזמן ומאד מגבש לעבור את זה ביחד.קראתי
במנוי שלי לטיים אאוט על ספר בשם ״פרויקט האושר/השמחה״ כמו הרבה דברים
,באנגלית זה נשמע יותר טוב( the happiness project).חמוד,בעיקר כי החלטתי
להתחיל לקרוא באנגלית ואולי באנגלית אפשר להשיג אושר קצת יותר בקלות:)?
קצת על ניו יורק-
התערוכה של אלכסנדר מקווין ז״ל מהפנטת.
למומה ביום שישי בגשם הכניסה בחינם מסתובבת סביב הבלוק
בסנטרל פארק יש תאטרון בובות סודי
לראות בלט בלינקולן סנטר-לגמרי ״ סקס אין דה סיטי״
ובשבוע המסעדות של ניו יורק הסושי זול ויש פסלים של בודהה מקרח
היתי שמחה לחוות איתכן את כל זה...זה בטח היה הופך את הכל להרבה יותר כיף!
נשיקות
הילה

"הישרדות" ניו יורק

הי כולן,
אז עם החיים הם מסע,

וכל המעבר שלנו הוא סוג של הרפתקאה, השבוע באמת חשבתי שאולי קניתי
כרטיסים ללונה פארק הלא נכון.
עמית טס לארץ במוצאי שבת,משהו של הרגע האחד לפני אחרון.
את יום ראשון העברנו בזבד הבת של אריאל וענת. היה טקסט מדוייק ואווירה
כפית. הילדים רקדו והשתתפו בטקס חוץ מרונה שהתעקשה לעמוד ליד הברזיה
וליצר את ״פונטנה דה טרווי״ באמצע הברונקס. ובסוף גם לקפוץ למים...
יום שני בבוקר ואסתר לא מגיעה.זאת בטח טעות,הרכבת נתקעה, סבתא שלה מתה!
אחרי ברור ארוך הסתבר שהיא באמת לא מגיעה וגם לא תגיע יותר.ופשוט לא היה
נראה לה הכרחי להודיע.
בהתחלה לקחתי את זה אישית :קניתי לה את החלב שהיא אוהבת,אמרתי לא לעבוד
קשה מידי ושהכביסה תחכה למחר,הכנתי לה צהריים. אבל אני מבינה משיחות עם
הסובבים שזאת המנטליות ושלא לקחת לריאות...
מעייף לנסות להסתכל על הכל בצורה חיובית,ללמוד מכל התנסות ולהפיק ממנה את
המיטב,הרבה יותר קל לרחם על עצמך ולבכות.
אז זה מה שעשיתי ביום שני,האמת שגם בשלישי ורביעי אבל אז כבר שילבתי גם
כביסות וספונגה.
אז עם תהיתם למה הילה עברה לאמריקה,אני מגשימה את יעודי בתור "מנהלת משק
בית" או בקיצור מנקה.
בדרך גם התרוקנתי  מאנשים מסוימים ובמקביל גיליתי שעל כל שואב אנרגיה
מופיעים לי פתאום מטעינים חדשים
ומופלאים.
אני מקווה שבפעם הבאה יהיה לנו קצת יותר מזל...
 ושהדאגה הזו תגיע לסיומה .
משתדלת להשאר חיובית ולהסתכל כל הזמן על ה״שבט״ המתוק שלי ,כי בינינו הן
השורדות האמיתיות!!
מחכות לאבא שיצטרף לגונגל...געגועים

נשיקות לכולכן, חושבת עליכן המון
המעגל הזה מאד חסר לי.
הילה

הי כולן,

מוצ"ש, בדיוק חזרנו מהמדורה.
עוד שבוע עבר. אנחנו כבר בשגרה, אבל כמו בשגרה של כולנו תמיד קורה משהו, ופה זה כל פעם הפעם הראשונה.
השבתות מתחילות להיות מאד ארוכות אבל יש לנו אורחים וזה עובר בכיף.
 השבת שי ,שירה ויעל היו אצלינו ולצהריים הגיעו השכנים +המשפחה של המורה של אורי.הינו 10 מבוגרים ו11 ילדים.
במהלך אחר הצהריים עוד מצאתי חלקי צעצועים בתוך הניגרה של השרותים (תדמינו את הסצנה מצעצוע של סיפור 3) אבל שזה אצלכם בבית ולא בגן.

השבוע התחלתי לבשל כבר ביום חמישי כדי להשאיר לי את יום שישי  באיזי, ב9:00 בערב אחת האורחות התקשרה והודיעה שהיא אלרגית לבצל.!!
זה אחרי שכבר הכנתי קציצות בתחתיות ארטישוק,עוף,פרגית ממולאת שבכולם מרכיב הפלא -בצל
ניתקתי את הטלפון וכמעט התחלתי לבכות. בבוקר הלכתי לסופר והכנתי לה לה את כל המנות מחדש בלי בצל.
בסוף היו על הפלטה שלוש גרסאות מכל מנה- רגיל ,ללא בצל וללא גלוטן (שזה לשתי האורחות האלרגיות לגלוטן).
היה שווה ,כי האורחים היו מקסימים והאוכל יצא פצצה(אחד האורחים הוא השף של הבית ספר
.
ביום שני שעבר היתי חולה אחרי סוף שבוע של אירוחים ומזג אויר משוגע ,ירד גשם כל השבוע ללא הפסקה.
אבל באמת בלי להפסיק, יום ולילה בלי רגע אחד של הפוגה,זאת תופעה מעלפת למי שעדיין חושבת שלא עושים אמבטיה כי הכנרת מתייבשת.
אז זהו ,שבצד הזה של העולם מזה רטוב.

ביום רביעי היה קרנבל חשבון אצל אורי בבית ספר-או כמו שקוראים לזה פה MATH FAIR.
כמובן שמיד עלתה לי המורה בתיה זון עם הבוחן שלה בכיתה ג' על לוח הכפל של שש,ואמרתי לעמית שעדיף שהוא ילך כי חבל שיגלו בבית ספר שאני לא יודעת חיבור וחיסור בתחום ה10.
בסוף לעמית היתה פגישה והלכתי לבד.מסתבר שצריך ללמוד בדרך הקשה...
האמריקאים מגיעים לאירועים האלו בגדודים ,כל משפחה התיצבה עם שני ההורים ,סבא ,סבתא ודודים וכולם בבגדי שבת.
המנהל דיבר על החשיבות של החשבון לחידוד המחשבה ועל כך שזה תומך בנושא השנתי של "קבלת החלטות נכונות ונבונות:"
ואז ירד לי האסימון :בגלל שאני לא יודעת חשבון החלטתי לעבור לאמריקה(בלוגיקה אני דווקא חזקה).

הילדים שרו באנגלית שיר בסגנון "וזכיני לגדל" ואני כמובן נפלתי לקלישאה של האמא הבכינית, בעוד כל האמריקאיות הפריגידיות יושבות שלובות רגלים ומתפעלות מהעיבוד והלחן.
הארוע היה מתוקתק עד לאחרון הפרטים ברמה שאתן יודועות שגורמת לי נחת.
לכל ילד היתה מדבקה מודפסת על החולצה עם לוגו הארוע ובית הספר ועליה רצף התחנות שבהם הוא עובר.
היה מקסים ומרגש ואפילו הצלחתי לפתור חילוק ארך.
בינינו יש רק דבר אחד שחשוב פה בחשבון וזה לדעת להכפיל בתווך שבין 3.4-3.6 ובזה אני אלופה!!

תם עידן שני בבית משפחת שטרן,ביום שישי פיטרנו את רימה.
אחרי שהשבוע היתי חולה והיא נתנה לליה לדפוק לי דפיקות גסטאפו על הדלת ולהעיר אותי בזמן שהיא בטלפון,
התישבה לידי בשולחן בזמן שעבדתי ואכלה סרדינים,השתמשה לנו בשרותים בחדר שינה וכו'
החלטנו שלמרות שהיא משתדלת כנראה שזה לא ילך בינינו.
, בערך ביום רביעי התחילו הדיונים על מי הולך לבשר לה ,באופן "מפתיע" הוחלט שעמית אבל בנוכחותי
למרות שזה הדבר הנכון לעשות מבחינת המשפחה שלנו זה לא היה קל. היא אישה שעובדת כדי לפרנס את המשפחה שלה
וזקוקה לכסף כדי לאכול.הכרחתי את עמית לתת לה משכורת של שבוע הבא,צריך להיות בן אדם.

ביום שני מתחילה אסתר(לא מדונה) ,אז שיהיה בהצלחה...עידכונים בהמשך.

עמית קנה השבוע מנגל חדש וכולו התלהבות.כמו ששי אמר:"עוד מעט המנגל יעבור לגור איתנו בחדר שינה".
מחר נחנוך אותו בעז"ה לכבוד ל"ג בעומר,
אז כולם מוזמנים ל"על האש".
איך אומרים ON THE FIRE

תעדכנו אותי במתרחש.
שיהיה שבוע נפלא.

בהצלחה לאחיותי שפותחות השבוע מיזם מטריף
may all your WISHes.com true
כולן מוזמנות לבדוק את האתר שלהן באינטרנט
נשיקות
הילה