הי כולן,
מה נשמע? הקיץ כאן בעיצומו.כנראה שאמריקה באמת הגיעה לגיל הבלות (תשאלו את הנשיא) כי היו פה גלי חום שלא יבישו אפילו את הלבנט שאנחנו הגענו ממנו.
הבנות סיימו את הקיטנות,מרוב פאניקה שלחתי את ליה עם עמית לעבודה ליום אחד ואז את אורי.
התברר, שלא חשוב לכמה מוזאונים, פארקים אתגריים ופעילויות מדליקות שאני דולה שבועית מהטיים אוט, בסוף הדבר הכי מסעיר זה ללכת לאכול פיצה במזללה כשרה ,דביקה ושומנית במיד טאון-עם אבא.
היום היה היום של אורי איתי. לפני שהיא צחצחה שיניים היא הודיעה שהיא לא מוכנה ללכת למוזאון וגם לא לגלריה(שאני לא אעבוד עליה בסמנטיקה).
נסענו לראות את החלק השני של הhigh line שנפתח לפני חודש,היה מקסים. אפשרות לחוות את העיר מפרספקטיבה של הקומה הראשונה ולהציץ לתוך חיים של אחרים(הספורט האהוב עלי).
עברתי את התאוריה! עכשיו אני צריכה לעבור בטסט ראשון ואני מתקשרת לאיציק המורה לנהיגה לספר לו ששיפרתי לו את הסטטיסטיקה.
אחרי שעמדתי שוב בתור ושוב היתה בעיה באיזה מסמך ושלחו אותי הביתה...החלטתי לעמוד על שלי וביקשתי לדבר עם האחראי. בסוף היא נתנה לי לגשת למבחן(הדמעות הכריעו אותה) ועברתי עם 0 טעויות.
ביום ראשון האחרון הצטרפתי לשומרי משקל. החדשות הטובות הן שעליתי רק 30 גרם, החדשות הרעות הן שאני חיבת לסתום את הפה כי מסתבר שבייגל זה 8 נקודות. בגלל שהאמריקאים לא אוכלים פרות הם לא סופרים את הפרות בניקוד,פתח לאכילת בננות וענבים לישראליות גרגרניות כמוני.
הצום עבר יחסית בקלות,למרות שהוא מאד ארוך.אורי היתה אצל חברה ובצהריים חזרה הביתה.אמא של החברה אמרה שהם נוסעים לסבתא להעביר את הזמן עד סוף הצום.פתאום יצא לי:"איזה כיף לך״. כי אין כמו געגוע כשזה מגיע לשעתיים האחרונות של תשעה באב ומסתובבים יחד בסופר של ויצמן סנטר ,בקניות שמונעות מרעב וחסרות כל הגיון והקשרים קולינארים.
אז לפחות בשביל המסורת נסענו לקוסטקו לפני שהצום הסתיים וקניתי דברים מיותרים,כמו מילוי אוכמניות לפאי?!
תור -באמריקה אוהבים לעמוד בתור.לפעמיים אני פשוט לא מאמינה עד כמה זה מרגיע אותם.
השבוע הינו בסרט. מכירות את החבלים שיוצרים נחש מתפתל לאורך 6 שורות?אז היה כזה לפני הקופות ,אבל התור היה לגמרי ריק. הגברת שהיתה לפני בתור הלכה את כל ששת הU terns עד שהגיעה לקופה.אני כמובן הלכתי מסביב.נו באמת,ברומא התנהג כ...אבל לא כמטומטם.
לסרט קוראים ״the help״ (מומלץ) הוא מספר על נקודת המבט של המטפלות השחורות בבתי הלבנים.למרות שאין מה להשוות לתקופתינו, מעניין לראות על המסך עד כמה נסיבות החיים שלנו השתנו ועד כמה אומץ הוא לא דבר מובן מאליו.
נישאר בעיניני נני- הנוכחית מסתדרת מצויין עם הקטנות.הן משחקות איתה ורצות אליה ואורי לא סובלת אותה. כשאורי מסמנת מישהו קשה מאד לחזור לאחור. גם יש לנו הרגשה שהיא ״מפלחת״ פה ושם כל מיני פיצפקס(מצאנו משהו אצלה בחדר).אני עוד מתלבטת מה לעשות,כי היא באמת בסדר עם הבנות ובעיקר כי כבר אין לי כוח. אני יודעת מה אתן חושבות,אבל אני בכל זאת הולכת להגיד לה שאנחנו מתקינים מצלמות בבית ולראות מה יקרה...
ראינו הצגה נוראית בברודוי,
הינו בפסטיבל מרהיב של בלונים פורחים
אכלנו במסעדה צמחונית וכשרה בצינטאון
אני ממשיכה לחפש רהיטים לבית הריק שלנו.
עוד חמישה שבועות לסוף ״החופש הגדול״ (הענק)
מתי מישהי באה לבקר?
היתי באה לקפה בשדרה,נשמע מאד מעניין כרגע...
המון נשיקות
ושבת שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה