הי כולן,
כמה מחשבות על אמהות ,מרחק ואמריקה.
קודם כל שיהיה ברור שאני חולה על הבונבונות שלי.ואני חושבת שהן מדליקות וחכמות ומושלמות.
אבל מה שאני הולכת לכתוב בכלל לא קשור אליהן-הוא לחלוטין שלי....
הרגע שבו הפכתי לאמא שינה את הכל.כולם סיפרו לי על זה,דיברו על זה ,אבל עד שזה קורה לך אתה לא באמת יודע.
כבר 6 שנים אני דרוכה.השינה שלי דרוכה,העבודה שלי דרוכה הקשרים שלי דרוכים.
תמיד יש משהו יותר גדול ממני ברקע ,מרחף כל הזמן בתודעה ,לגבי "האחריות הגדולה"שלי.
בשבוע שאמא שלי היתה פה איתי-באמריקה ,הבנתי שזה לעולם לא יעבור, שהיא תמיד תרגיש כלפי -כמו שאני תמיד ארגיש כלפי אורי-שילדה ומגן מהעולם .
הימים האחרונים היו קשים לי ברמה הנשית-אימהית . אף פעם לא הייתי טובה בלבטל את עצמי לגמרי לטובת הבנות. תמיד האמנתי שאמא עם 18 שנות לימוד,עבודה ומניקור
טובה ליהודים ולילדים,יותר מאמא בטרנינג עם שערות בבית שחי.
הרתחתי היום את המים 8 פעמים בקומקום ,אבל לא הצלחתי לשתות כוס קפה אחת.
רונה צריכה את אמא .לא מעניין אותה שאמא גם צריכה לשרותים או לדבר עם חברות או סתם לנשום!!!
אני הקיום שלה,החיבור שלה לעולם שהיא מכירה ,שנעלם לה--שהעלמתי לה...
היא זקוקה לצמידות והידוק והיא חונקת מרוב אהבה וכמיהה לפתרון שאני לא מצליחה לתת לה.
עדיין...
אבל אני עובדת על זה,מבטיחה.כי אני השילדה שלה.וכמו שאתן יודעות, שום דבר לא יעצור אותי.
לילה עכשיו ,כולם ישנים
אני סוף סוף שותה קפה,
ועוגה.

 נשיקות ולילה טוב
הילה