אוצר סמוי של פנאי

פנאי\ זלדה

היה לנו אוצר סמוי של פנאי
עדין כאוויר הבוקר
פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים.
פנאי של אמא, פנאי של סבתא והדודות.
יושבות בנחת בסירה של זיו
שטות אט אט בדוגית השלום
עם הירח
ועם המזלות

הרי הפנאי הוא האוצר שתמיד רצינו, והנה הוא ניתן לנו בכפייה.
קשה מאד להגדיר את ההסגר הכפוי שלנו כאוצר. הסגר שמלווה בחרדה ופחד מאד ממשיים. כל יום נראה שהחדשות נהיות יותר ויותר קשות בניו יורק. להיות כלואים בתוך הבית משוללים מהחופש לצאת החוצה זו חוויה לא פשוטה.

פרחים לשבת

בכל זאת כמו אוצר שמגלי ארצות, ושודדי ים כמהים אליו ורודפים אותו כל חייהם. אנחנו עובדים, רצים, לחוצים, מתכננים ותמיד חושבים ״ הלוואי והיה לנו יותר פנאי״: פנאי לילדים, לבני זוג, לתחביב, לספורט, לחשוב.... פנאי לנשמה, לנשימה. והנה הוא! האוצר הסמוי משתקף בפעילות היומיומית הפשוטה של הכנת חביתה בבוקר, של קריאת ספר מכורבלים במיטה, של ישיבה ארוכה ליד הפסנתר, של חיבוק בין לבין שיעורים וירטואליים, של זמן.אחרי שנחזור לחיים החיצוניים נדע עדיין לחשוף את את הרגעים הסמויים האלו ולבחור לראות אותם?

הטבע לא עוצר

ועדיין משהו חסר. בסירה של זלדה יושבות הסבתות והדודות... המשפחה המורחבת, החברות. איך נחזור להיות ביחד?
איך נחזור שוב לגעת בחפצים?אחד בשני? במציאות? ומתי זה יקרה?