ליל הסגר 2020

יום שני, כבר חודש ושלושה ימים מאז שבית הספר נסגר ואנחנו בהסגר,יומיים לפני ליל הסדר.
כבר כמה שנים שפסח הוא הזמן שלנו להרפתקאות. 

בשנים האחרונות היינו בפנמה, קולומביה, מקסיקו. זה תמיד אתגר שאנחנו מאד נהנים ממנו. 

למצוא את הקהילות היהודיות, את האוכל הכשר המקומי ואת החוויה של לעשות סדר מכלום תוך כמה ימים.

לפני שבועיים עוד חיפשנו בתים בוירג'יניה וקרוליינה, חשבנו שנוכל קצת לשנות אווירה, גם בלי לטוס. 

אבל ככל שעברו הימים נהיה ברור שזה לא הולך לקרות.

שהשנה פסח יהיה שונה, פסח יהיה בבית והוא יהיה לבד.

בבית- הבית הפך למבצר, למרכז, למקום שבו אפשר להרגיש בטוחים. כל יציאה ממנו מרגישה כמו פסיעה לתוך שדה קרב מדומיין. המספרים של הנדבקים והמתים בניו יורק רק הולכים וגדלים, כך שההגנה של הבית היא מאד פיזית. בתור אדריכלית זה מרתק עד כמה הגבולות הפיזיים משרטטים את גבולות התודעה שלנו עכשיו. שיפסחו על הבית שלנו, שהמגפה תדלג על המקום המוגן והכי אינטימי שלנו.

על כמה כבר פסחתי ברשתות החברתיות....פוסטים מלאים במסרים מעוררי השראה, בשיעורים שאני מצטרפת אליהם בזום. מדברים בהם על עולם שיצא מחוזק וילך לכיוון טוב יותר. על המעבר משלב של הפחד לשלב של החזון והיצירתיות.

אני עדיין עסוקה בניקיונות, בקניות, בילדות בלי בית ספר. רוב הימים עוברים מהר מדי, מתחברים אחד לשני. שמונה בבוקר נהיה מהר מאד שמונה בערב. בבקרים הבנות קמות ושואלות איזה יום היום?
מרגישה שאני עדיין עסוקה בלהגיב למציאות החדשה הזאת. השלב של הקפיצה ליצירתיות וחזון עדיין נראית לי כמו אופק.

אבל במיוחד ברגעים השקטים שלפני תחילת החג אני מרגיעה את עצמי. השולחן ערוך, האוכל מוכן, שיחות הזום עם המשפחה היו שמחות, עם ישראל עורך סדר ענק ביחד, שרים מה נשתנה יחד מהמרפסות בהנחיית הרבנים בכל המגזרים. באמת, הרבה הרבה דברים יוצאי דופן, מופלאים, שלא היו קורים בנסיבות אחרות, רגעים קטנים של חזון!
צריך סבלנות
סבלנות
סבלנות...
חג שמח !

מדבקות של סטודיו דוב אברמסון

אוצר סמוי של פנאי

פנאי\ זלדה

היה לנו אוצר סמוי של פנאי
עדין כאוויר הבוקר
פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים.
פנאי של אמא, פנאי של סבתא והדודות.
יושבות בנחת בסירה של זיו
שטות אט אט בדוגית השלום
עם הירח
ועם המזלות

הרי הפנאי הוא האוצר שתמיד רצינו, והנה הוא ניתן לנו בכפייה.
קשה מאד להגדיר את ההסגר הכפוי שלנו כאוצר. הסגר שמלווה בחרדה ופחד מאד ממשיים. כל יום נראה שהחדשות נהיות יותר ויותר קשות בניו יורק. להיות כלואים בתוך הבית משוללים מהחופש לצאת החוצה זו חוויה לא פשוטה.

פרחים לשבת

בכל זאת כמו אוצר שמגלי ארצות, ושודדי ים כמהים אליו ורודפים אותו כל חייהם. אנחנו עובדים, רצים, לחוצים, מתכננים ותמיד חושבים ״ הלוואי והיה לנו יותר פנאי״: פנאי לילדים, לבני זוג, לתחביב, לספורט, לחשוב.... פנאי לנשמה, לנשימה. והנה הוא! האוצר הסמוי משתקף בפעילות היומיומית הפשוטה של הכנת חביתה בבוקר, של קריאת ספר מכורבלים במיטה, של ישיבה ארוכה ליד הפסנתר, של חיבוק בין לבין שיעורים וירטואליים, של זמן.אחרי שנחזור לחיים החיצוניים נדע עדיין לחשוף את את הרגעים הסמויים האלו ולבחור לראות אותם?

הטבע לא עוצר

ועדיין משהו חסר. בסירה של זלדה יושבות הסבתות והדודות... המשפחה המורחבת, החברות. איך נחזור להיות ביחד?
איך נחזור שוב לגעת בחפצים?אחד בשני? במציאות? ומתי זה יקרה?

אהבה בימי קורונה

בתקופה האחרונה יצא לי לחזור לבלוג הזה כמה פעמיים, כדי לדלות זכרונות, לרפרף בתמונות ולהיזכר. אז לכבוד 

הזמן שהתפנה במפתיע ובגלל שאני בטוחה שיום יבוא ואני ארצה להסביר ולהזכיר  לבנות את החוויה הבלתי נתפסת הזאת כשנהיה בצד השני שלה (בעז״ה). בתקווה שבעוד כמה שנים נוכל לצחוק על כל זה ולהבין שאולי גם למדנו משהו. 

יום שלישי לפני שבועיים 3.33/3/20. עוד יום שלישי... מקבלים הודעה במייל בשש בבוקר שבית הספר סגור, ״נא לא 

להגיע ונעדכן בהמשך״. התגלה מקרה של הורה חולה בקורונה וכדי להעריך את המצב מבקשים מהתלמידים 

להישאר בבית. בניו יורק עוד לא ממש דיברו על קורונה לפני שלושה שבועות. אנחנו היינו ראשונים... תמיד חייבים להצטיין ולהגיע מקום ראשון, גם בקורונה! המקום הראשון שנפגע היה ניו ראשל ( עיירה קטנה צפונית אלינו 

במרחק רבע שעה נסיעה). 

הרבהתלמידים בס.ע.ר  גרים בשכונה הזאת והשתתפו בבת מצוה ביום ראשון של אותו שבוע, והיה חשש שנדבקו 

בווירוס. שבועיים היינו בבית והעולם מסביב התנהל כרגיל. הילדות לא יצאו מפתח הדלת, נכנסו לבידוד מניעתי. 

היתה תחושה שאנחנו מתנהלים ביקום מקביל. אין קריאת מגילה, אין פורים, אין בית ספר, ההורים לא יכולים ללכת לעבודה למרות שהמשרדים עדיין עובדים. בברוקלין, ניו ג’רזי  ומנהטן הכל מתנהל כרגיל: מסיבות פורים, חברים הולכים לבית ספר, מסעדות פתוחות. יכול להיות שהנגיף הזה ישאר בברונקס?!?! למה הם לא נזהרים?!?! ולמה דווקא אנחנו?!?!? 

עכשיו כמעט שלושה שבועות לתוך הבידוד ואפשר להגיד שהזהירות והאחריות של המנהיגות המקומית (לא 

הארצית!!!)הצילה ועדיין מצילה חיים.

תוך שבוע הבית ספר הקים מערך לימודיים מכוונים מתוחכם. לומדים מ9:30-3:30 בזום. 

שיעור פסנתר של רונה בזום כשאני מתפקדת בתור עמוד תווים מחזיקה את הטלפון כדי שהמורה יוכל לראות בווידאו. אפילו שיעור ספורט שמריץ אותן ב״לחפש את המטמון״ בכל הבית. אנחנו סניף של weworks בריברדייל. כל אחת בחדר אחר, עובדת(ובין לבין צופה בסדרות...). המטבח הופך למפעל הזנה. כשכל היום בבית ר ע ב י ם! ו מ ש ע מ ם ל י! ומטומטמת!ורוצה לשחק יחד! ותעופי לי מהחדר( מהמתבגרת)! ובואו נראה סרט ביחד ונתכרבל. מנעד רגשות מאד רחב ומאד

 גמיש שמשתנה מרגע לרגע. 

זה אינטנסיבי, בלי מרווח, בלי אוויר ( חלונות סגורים ועוד קר בחוץ). 

תקופה של חוסר וודאות, של פחד, של בדידות לא מזהרת. מסרים סותרים, פאניקה, להשיג כפפות, גל אלכוהול,אוכל. 

ואז נשימה. עוד אחת. עוד אחת. ונוצר קצב. זה הקצב החדש של החיים שלנו כרגע. מדברים, מתרכזים ומוקירים תודה על מה שיש. החלטה משפחתית לאכול יחד ארוחת בוקר וערב כל יום בלי טכנולוגיה בשולחן, מתכננים ארוחות יחד, מרכיבים פאזלים, מארגנים פגישות זום עם כוס יין וחברות בסוף יום כדי להרגיש ביחד ולצחוק. מנסים לעזור בקהילה במה שאפשר.  

יש הרבה ברברת ברשתות על מסרים שהיקום מוסר לנו, שאלוהים מוסר לנו, שההנהגה מוסרת לנו. הדבר שמרגיש הכי אמיתי כרגע הוא שכולנו בזה יחד. שאנחנו מנסים להשאר הכי חיובים, אוהבים ונושמים שניתן. שאלוקים, היקום , ההנהגה הם השתקפויות, ניצוצות, שנמצאות בכל אחת מאיתנו ואנחנו אחראיות להאיר את הצדדים החיובים שלהם ולשלוח אותם אחד אל השני. 

בחלוקה הברורה שבין ״אנשים של פורים״ ו"שונאים של פורים ״ אנחנו בקבוצה הראשונה. כל שנה חודשיים לפני הבנות מתחילות לחשוב על תחפושות ומשלוחי מנות. לפני שכל זה התחיל החלטנו שהשנה המשלוח שלנו יהיה בנושא ״איכותהסביבה״. מי ידע כמה זה יהיה רלוונטי... בתחילת החודש ניו יורק הפסיקה להשתמש בשקיות פלסטיק בסופרים. כמובן שמצאתי את עצמי מאזנת נוזל כביסה על הראש ומפוצצת חלב על הרצפה של החניון כי שכחתי את השקית הרב פעמית בבית. כבר מזמן התחילו להשתמש בקשים שנואים מנייר , שנמסים ומתחילים דיפורמציה לפני שבכלל מתחילים לשתות בהם. 

אז החלטנו לתת לכל משפחה ערכות אישיות של קשי מתכת שאפשר לקחת לכל מקום בתיק, פירות קפואים בתוך כוס מתכלה להכנת שייק פרות, היו גם מיץ תפוזים ומי קוקוס לשייק...והכל בשקית רב פעמית לסופר. שנראה שאף אחד לא ממש הולך לבקר בו בזמן הקרוב! 

*בעניין הנשימות, עכשיו שהעוזרת הודיעה שלא תבוא יותר אני חושבת שאני צריכה משאף!! 

בואו נישאר בטוחים ובריאים!