התחושה היא שהסתו הגיע קצת באיחור השנה.
כל יום שעובר והטמפרטורות עדיין סבירות דורש יציאה בלי מעיל ואנחת רווחה...
שלושת ימי הראשון האחרונים היו מוקדשים לסתו ובכל אחד מהם הוא היה קצת אחר. בראשון האחרון כבר רוב העלים נשרו והעצים הערומים מוכנים לבא החורף.
מהלך ראשון- אמא שלי נחתה מישראל והתאכזבה: " הכל עוד ירוק"... הלכנו לבקר בגן הבוטני של ניו יורק (בברונקס) בתערוכה שמשחזרת את הגן של פרידה קאלו ודיאגו ריברה בקאזה אזול. כידוע יש לי חולשה לגברת החד גבתית (ראה תחפושת פורים לפני כמה שנים). הגן הבוטני הוא טבע מהוקצע ובאזור הפעילויות לילדים הבנות תמיד נהנות לצייר או להתבונן במיקרוסקופים. ובגלל שזה היה ממש לפני "פורים" (האלווין) המקומי זכינו להנות מכל הדלעות המפלצתיות וכל השטויות שנלוות לחג המשונה הזה.
המפחידים של האלויין-החג הכי משונה בשנה
הנסיעה השניה היתה לStorm King. אחד המקומות היפיפיים באזורינו ובעיקר בשלכת.
הצבעוניות העזה של הסתו- גוונים של אדום, כתום וזהב. החלקיקים הצהבהבים שמתעופפים ברוח כמו דפים של זהב בממלכת פיות חלומית. כמובן השילוב עם יצירות האומנות של פסלים מכל העולם, האדם והטבע מעצימים אחד את השני. זאת חוויה עוצרת נשימה, ממש בא לנשום אותה ולא לתת לה לצאת. העוצמה והמרחב פשוט לא מפסיקים לעורר השתהות. המהלך השני היה הסתו במלא הדרו.
בשבוע האחרון נסענו לDia Foundation נסיעה של שעה וקצת לאורך נהר ההדסון. השיא של השלכת כבר עבר. ציפיתי לראות את העזות של הצבעים מהשבוע הקודם אבל רוב העצים כבר ערומים מעלים.
רגע ״תחילת המוות״ שבו פרי בשל לגמרי מתחיל להרקיב ונכנס לתהליך של קמילה.
המקום שווה ביקור. אם לא בשביל האומנות אז בשביל הנסיעה לאורך הנהר צפונה. האור הרך שמציף את החלל הזה נותן מימד אחר לעבודות של אותם אמנים שראיתי בגלריות בצ'לסי. הפרופורציות שלהן ביחס למבנה משנות את החוויה. לצלול לתוך העבודות של סול לוויט שמצויירות על קירות הענק במיוחד בשביל המבנה הזה ולראות את הבנות מגיבות לכל יצירה בדרך קצת אחרת. עד שנמאס להן כמובן... אחר כך הבנות נהנו מניפוח זכוכית ואנחנו מקפה בעיירה הסמוכה.
סתו טוב
