מטמון חבוי

 

בודקת כל בקר.

מי צמח, מי נפל, 

מי צריך קצת חיזוק וקושרת בעדינות לעמוד כדי שיגדל לכוון השמש ולא יחפש גומחות אפלות ,שאולי מעניינות, אבל לא תורמות באמת להתפתחות.

מצטערת על אלו שלא מחזיקים מעמד, אוספת אותם ומחזירה למיכל המיחזור. כי גם לאלו שהתנתקו יש הזדמנות שניה ומעגל שאפשר להשלים. 

כמה אבסורדי שהייתי צריכה לעזוב את ישראל כדי להפוך לחקלאית בקטנה. אמנם יש לנו רק גינת ירק פצפונת בחצר שיש בה: חציל, מלפפון, פלפל, מלא עגבניות, לבנדר והמון תבלינים טריים ומריחים.

זאת גינה ניסיונית, כדי להראות לבנות שמלפפונים לא גדלים על המדפים בסופר. הן לקחו תורות בהשקייה, הלכו לבדוק כל בוקר אם יש עגבניות בשלות ,שעושות ריח של שמש בידיים, וחזרו עם קערות מלאות בגאווה.  

 

יש משהו מאד מרגיע ומספק בקצירת הפרות הזו. לראות ולטפח מעגל חיים שלם שמגיע לבשלות ולסיום(בסלט של ארוחת הערב).

 בייבי חציל

אז לקראת השנה החדשה (ששוב כבכל שנה מצטרפת ליומהולדת האישי שלי) אני מאחלת לכולנו  שתהיה שנה של ״ריח של שמש״, של מעגלי חיים שלמים ומלאי סיפוק, שנה של קטיפת הפרות אבל גם ובעיקר של שתילה של זרעים חדשים. כי כמו שאומר חנן הגנן: " בתוכם חבוי מטמון"...

שנה טובה, מתוקה ובריאה לכולן!!

 



Lake George

קשה להגיד שאני עצובה שהחופש הגדול הסתיים. היה טוב וטוב שהיה... כולנו כבר היינו מוכנים לחזור לשגרה ולהכנס למסגרת.רגע לפני סוף הקיץ שוב חגגו פה חג ללא תכלית ואנחנו יצאנו לגיחה קצרה צפונה לאגם שנקרא-lake George

בלי שממש ציפיתי לזה, זאת היתה אחת החופשות המקסימות שהיו לנו פה עד עכשיו.

ההתחלה היתה קצת מאתגרת. הגענו לסוג של אתר קרוואנים מיושן  שהתמונות באינטרנט עשו איתו יותר מחסד. מהר מאד הובהר ל"משתתפים" (להלן:ע' שהיה אחראי להזמנה) שאם כל הרצון הטוב אני כבר זקנה מידי בשביל לישון עם כל הילדים באותה מיטה ולהרגיש שהישראלים בחדר הצמוד ממנגלים לי בתוך השרותים...

בהתערבות ישירה  של כוח עליון הסתבר שהבית היחיד במתחם שצמוד ממש לאגם פנוי בעקבות ביטול ברגע האחרון. זה לא שהוא היה נקי או חדיש יותר אבל הוא היה מרווח והמיקום מושלם.למזלינו נסענו עם משפחת שוורץ שלא עושים עניין מהשגעונות שלנו ועברנו יחד ל"בית שעל שפת האגם". 

 

מהרגע הזה הכל השתנה. למחרת הכנו קפה וישבנו במרפסת כשהילדים כבר משתכשכים במים הקפואים על רקע הנוף המאד ירוק וחי.בלי תכנון מוקדם נוצר "הרגע הזה", רגע שהוא ה"הלוואי" שלי. רק לשבת ולהכיל את הכל לתת לראש להתרוקן ולהיות נוכחת כדי לחרוט את התחושה הזאת בזיכרון ובנפש. שלווה אמיתית.

שכרנו סירת מרוץ,הלכנו לטייל בגשם כמו "חבורת הזבל" עם שקיות פח שעוטפות אותנו, הילדים הלכו לדוג... חופש פרימיטיבי כזה, חופש בטבע.

 

תמיד חשבתי שאני מעדיפה מדבר, אבל משהו בנופים הירוקים- תכולים שפה משמח אותי. השיפולים,השפע והרכות שלהם נותנים תחושה שאם הכל מלבלב בחוץ אז גם בפנים יש מרחבים ואינסוף.

 

וזאת דרך מצוינת להתחיל בה את השנה הזאת, במצברים טעונים.


המצלמה שלי נסעה לחופשה בתיקון וכל התמונות הן מהנייד.

Block Party

 

אמנם הקיץ כמעט נגמר והוא היה אינטנסיבי ועמוס.אבל לפני שכל זה התחיל הבנות ,שבדרך כלל חוגגות יום הולדת בישראל, החליטו שהן רוצות מסיבה אם החברים מאמריקה. צודקות...

אז כדי להקל קצת על העניינים איחדנו את המסיבות וחגגנו במסיבת רחוב ענקית לכבוד תחילת הקיץ ושלושה ימי הולדת.

כל השכונה התגייסה והילדים הגדולים יותר הפעילו את התחנות : גירי רחוב, איפור פנים, מניקור, יצירה, בועות סבון, חישוקים, כדור סל וגם ביקשנו ממי שרוצה להביא סקוטרים.

היה קשה לבחור את התמונות והייתי יכולה להוסיף עוד ועוד... אבל הנה טעימה ממסיבת הרחוב הכפית שלנו שהיתה יריית הפתיחה שלנו לקיץ .2014

 

מושבים על המדרגות בתוספת  כיתובים שמזמינים להתיישב, להרגע ולהנות מהרגע...

 

 

תחנת יצירה 

 פרסים שמתחבאים בתוך קוביות קרח ענקיות

 עובדים קשה כדי ל"שבור את הקרח" ולהוציא את ההפתעות

 

בנסיון לשמור על תזונה בריאה יחסית ועל כדור הארץ (מיחזור הכוסות) כל אחד הכין לעצמו טורטיה אם מבחר של ממרחים וירקות. צירפנו הסברים מפורטים על איך לתפעל את הקיפולים בלי שהכל יפול מכל הצדדים.

 

 

 

 אבל למרות התזונה לא ויתרנו על עוגת יומהולדת...

 

 

והיה גם אוטו גלידה!!!

 

 

 

ובסוף הקרנה של סרט על צד הבית לאור ירח.

 

שנזכה לשנה הבאה!

המראות...נחיתות

 

את זה כתבתי לפני שבוע ...לפני הנחיתה ...

 

בדרך לישראל אחרי שבוע של אסקפיזם:

אסקפיזם (בעברית בורחנות) היא הסחת דעת נפשית, באמצעות בידור או בילוי כלשהו, במטרה "לברוח" ממצבים 

שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית. מקור המילה הוא במילה הלועזית "escape", שמשמעה "בריחה".

 האסקפיזם שלנו השבוע היה לחוות איך ״חיים בתוך גלויה״ בצפון איטליה. לחיות על צלע ההר למרגלות אגם תכול וצלול. לייצר יין שמופק מענבים שיובשו שישה  חודשים בארגזי עץ ואז בחביות אלון צרפתי ולקרוא לזה בשם אקזוטי (אמרונה). 

לשתות קפה איטי בשעת המנוחה בין 2-4.  לחיות לאט,בקצב שמשרה על הנפש שלווה,שגרה  ושיעמום מבורך.

בתוך הגלויה הזאת לקבל מבזקים על אזעקות ,ירוטים, מלחמה.

 

עומדת באולם המתנה בשדה התעופה ברומא והטיסות סביבנו הן לקהיר, קטר ועמאן ואני  נבוכה מהחשדנות  שלי וממשנה הזהירות. משהו בתמימות וברצון הכנה להאמין ש״אלו רק הקיצוניים״ ״ כולם רוצים לחיות בשלום״ מתעמעם.

לפני הכניסה לישראל הדיילת מסבירה שיסגרו את האורות ושאסור לצלם וכולם מחפשים את הבזקי האור בשמים שיבהירו סופית שיצאנו מהגלויה וחזרנו למציאות.

 וכך הפכתי להיות ברגע מאמא שחרדה שהילדה תצטנן עם לא תתנגב כשתצא מהבריכה לאמא בחרדה קיומית ובמרחק בטוח ממרחבים מוגנים ברדיוס של 10 מטר בכל רגע נתון. 

אז די לחיפוש התרוצים לצד השני של המתרס. לסטטוס ים שרוצים לחבק ילדים פלסטינים מסכנים (והם באמת מסכנים!!) אני דואגת לילדים שלי שיחזירו להן את ישראל של ללכת לים,לקייטנה, לטייל בחופשיות ילדית. שיחזירו להן את ישראל מהגלויה! זאת המציאות שמגיעה להן,לא שגרה אחת פחות.

ואת זה שבוע אחרי הנחיתה בישראל ...

אני  שמחה להיות פה,

אם רק אפשר היה להשתמש בשמחה היום. אבל אי אפשר. אפשר להשתמש כאב, ברגשות מעוקבים וברגליים כדי לרוץ למקלט. 

אני שלמה עם ההחלטה לנחות בארץ ולא לשנות תוכניות. היה יותר קשה לחוות את המלחמה הזו ממרחק, הינו ניזונים מהחדשות ואתרי האינטרנט ויודעים את כל מה שצריך לדעת. 

 

אבל לא הייתי יכולה לחבק את אחותי כשהודיעו לה שחבר שלה נהרג בעזה  ולהזכיר לה לקחת כובע ומים ללוויה כדי שלא תתייבש.

לא הייתי יכולה להזכיר לכולם שכדאי שנישאר עוד כמה דקות במקלט כי ״ למה לקחת סיכון ״ ולגלות אחר כך שנפל רסיס ליד האוטו שלנו.

לא הייתי יכולה ללכת עם אחותי לרופא לראות את התינוק שלה מתהווה ולהתפלל יחד איתה שעד שיגיע זמנו כבר לא נילחם על קיומינו.

לא היתי יכולה לתת לבנות שלי את התחושה האמביוולנטית של ישראל שחיה ומתה בו זמנית. 

 

 

ולהוסיף חותמת לדרכון השייכות שלנו לעם הפלאי הזה.  

 

ולהתפלל. מתוך כוונה אמיתית על כולנו ,בכל מקום שנהיה, שנזכה לראות ימים אחרים. שבהם נוכל לצפות על כל המהלך הזה ממעוף הציפור ולהבין שהיתה פה יד מכוונת  שרואה לנגד עיניה את המפה ושומרת ומסוככת ואוהבת אותנו.מאד.

 

כפית סוכר

 

הכל כבר נאמר עליה- תקראו  בניו יורק טיימס

http://www.nytimes.com/2014/05/12/arts/design/a-subtlety-or-the-marvelous-sugar-baby-at-the-domino-plant.html?_r=0

 

 

אבל הכי שמחתי שהבנות באו איתי לראות את המיצב של קארה וולקר במפעל הסוכר שעומד להריסה בברוקלין.

כי העבודה הזו נחוות אחרת על ידן. הן בגודל האמיתי של יציקות הילדים, הן מסתכלות לתוך הסלים ומדמינות "אם הייתי הוא"...

 

והן חוות את הספינקס הנשי המתוק עד כדי בחילה הזה במלוא עוצמתו מנומך קומתן.

והן הכי אוהבות את הסוכר!! "אבל הרבה סוכר זה לא בריא" השתוממה הקטנטנה שנמצאת כרגע בתהליך גמילה איטי מ 4 קרטיבים ביום.

המרכזית שהיא סוג של פילוסוף זעיר שואלת.:" אבל אם זו אישה שחורה למה לא השתמשו בסוכר חום?"

 

ואני מתמוגגת : מהמתיקות של המחשבות שלהן

מהמיצג המופלא הזה וכל הרבדים הגלויים והסמויים שבו

מההתמכרות שלי לסוכר ולאומנות

 

 

 

וכמובן שבסוף גם עושה חישוב מהיר כמה עוגות שמרים הייתי יכולה לאפות מכמות כזו של סוכר...