ברוכים השבים

חזרנו לניו יורק.
אחרי פרידה רווית דמעות וטיסה של 12 שעות הגענו לפקיד בביקורת הדרכונים. כמובן שכולם עברו בקלות ואת ״קונסטנטינה״ (האופר הפורטוריקאנית=אני) היה צריך להעביר שוב את מסכת התמונות וטביעות האצבעות ...בסוף, הפקיד הרים את עיניו מהמסך ובירך אותנו ב ״welcome back
פתאום האבן שישבה לי על הלב בימים האחרונים, שבהם נפרדתי מחברים, משפחה ומישראל נפלה בעוצמה  ונחתה בבטן,כי במשך חודש וחצי הייתי בבית.
אבל הבית הוא כרגע באמריקה, וזאת לא חופשה ארוכה בניו יורק זו כבר תקופה מתמשכת, פיסת חיים.
חייכתי לעצמי וחזרתי על המילים שלו ״welcome back" והבטחתי לי שהשנה תהיה טובה יותר, היא פשוט חייבת להיות.
 
אחרי חופשה של שיכרון חושים ,של ישראל לוריד, של משפחה במינונים גבוהים חזרנו ברגשות מעורבים. הכל כבר נאמר,על הגירה,משפחה ,חברים.
האמת שקשה לסכם תקופה כל כך ארוכה גדושה ומעניינת. הצלחתי ללמוד (או לפחות ללקט הרבה מידע) על המשפחה שלי ,על חברויות ועל עצמי.

 

משפחה- קשה להאמין שבמשך חודש וחצי שבעה מבוגרים (בינהם יולדת) השתמשו באותו שרותים וזה נגמר ברוח טובה. ככה זה במשפחה שלי, קלחת שכולם בוחשים בה. לפעמיים יוצא מעדן לפעמיים (הפתיתים) יוצאים דביקים מידי וזה חלק מהכיף. כמה שהיחסים מורכבים וקשים וקלים בו זמנית. ושיש אמא אחת מופלאה שמוכנה לסבול את כל זה :-)
ומשפחת שטרן שלקחה פיקוד על התוכנית האומנותית ובזכותם ראינו את החיזיון האור קולי בירושלים, הצגה בקאמרי,מוזאון ישראל והבנות בילו זמן איכות בנתניה ובאתרים אקזוטיים ברחבי הארץ.

 

אריאל-אתה חדש ואני דודה שלך! למרות שאני רחוקה כדאי שתלך לישון אחרת לא תקבל מתנות מאמריקה :-)

 

חברים-  כשנפגשנו פתאום היה ברור כמה געגוע וגם כמה השתנה. ההבנה שלכל מערכת יחסים יש נוסחא מסוימת ומשקל מדויק במקום ובזמן. אני אכתוב בנפרד תודות  וחוויות, אבל באמת מדהים שבטווח שבין חברויות ילדות מכיתה ב׳ וחברויות חדשות יחסית שמרגישות שהיו שם מאז ומעולם אני  מאד ברת מזל על המעגלים האלו בחיים שלי.

מזג אויר-אז עם בניו יורק אפשר לסבול מגלי חום בישראל יש רק חום, בלי גלים והוא בלתי נסבל. תמיד סבלתי בקיץ ממזג האוויר ותמיד אומרים שהטמפרטורה עולה, אבל באמת?!?! ההקלה היחידה היתה במזגן, במקלחת ובים..

 

ים- אין כמו הים בקיץ. אפילו בעיית החול בין האצבעות הופכת לאפשרית. נסענו עם התל אביבים לחוף דור (כמו בילדות) .יורדים לים, בדרך עץ תאנה מפיץ ריח של פגות בשלות והמליחות של הים כבר מדגדגת על השפתיים. רגעים כאלו מעלים מהזיכרון את אחרי הצהריים ברחוב לוי יצחק ואת ההליכה בבגד ים מהחוף חזרה הביתה כשהשמש כבר שקעה אבל החותם שהשאירה יכנס איתנו למיטה ולתוך החלומות...

 

 

שלמה ארצי- הכרטיסים לשלמה ארצי (תודה לתמי ורויטל) הם תמיד ממתק שאי אפשר לסרב לו ולמרות שכל פעם אני מצפה לשמוע שוב את אותה הופעה הוא מצליח לייצר "רגע מושלם של לתת ולקחת ״ בינו לקהל...

 

אוכל- הפחממות בישראל יותר טעימות וכנראה שגם יותר משמינות. למרות שנרשמתי ואף הלכתי לחדר כושר במהלך התקופה בארץ, עליתי במשקל במימדים שערוריתיים. איזה מסעדות מעולות, אוכל מקורי ואיכותי. הקפה, שאני לא אתחיל לספור את כמות ״ההפוכים״ דלי השומן ששתיתי ביום.

 

 

נהיגה-ספרתי בערך 10 תאונות פוטנציאליות. אבל אינסטינקט הנהג הלוחם כנראה לא נעלם אחרי שנה בגולה. גם לא הקללות ששמורות אצלי רק ל״חושרמוט...״ שמסתובבים על הכביש.

 

קניות- טוב,בכל זאת יש משהו שיותר טוב באמריקה...

 

 בשבת, בבית כנסת פגשתי את כל החבר׳ה שלנו ״החברים מאמריקה״. אכלנו צהריים אצל אסתי ואיתי. שמחתי לראות את כולם והרגשתי שהם באמת כבר חלק מאיתנו. בכל זאת אנחנו חוזרים לפנים מוכרות ויש לנו כבר עוגנים. הכרנו את הזוגות הישראלים החדשים שנחתו לפני שבוע והרגשתי הקלה שאני לא בהתחלה...

 

תודה לכולם על חופש מושלם!
שתהיה שנה מלאה,מעניינת ופשוט טובה...
נשיקות
הילה.