הי כולן,
רשימות אוכל, רשימות בגדים, רשימות כלים, רשימות ליל הסדר, רשימות אתרים בדרך, רשימות למי להתקשר לפני החג, רשימות איזה רשימות עוד צריך לעשות...
זהו, פסח עבר!! אנחנו בדרך חזרה הביתה מ"מסע דרכים" משפחתי. עושים וי על הרשומה האחרונה: ״לחזור הביתה בשלום״!
כרגע אנחנו בורגיניה, נשארה נסיעה של עוד 5 שעות... בקטנה.
ישר בצאת שבת התחלנו להעמיס את כלי הפסח, המצעים, האוכל. לעבור, בפעם האחת לפני האחרונה ואז ממש האחרונה על כל הרשימות.
הרשימות לטיול מהסוג הזה הם לא סטנדרטיות. במקום סט בגדים לליל הסדר אסור לשכוח חוט מאריך. במקום נעלי עקב (רצוי של מעצב נודע) אי אפשר לוותר על הקליפסים שמצמידים את המפה לשולחן. קפיצה אחרונה לסופר הכשר לעוד חבילת ״מצות ליתר בטחון״.
ב11:30 יצאנו לדרך בתחושה חזקה שיש מצב ששכחנו מלא דברים.
נסיעה כל הלילה. מזל שעמית הוא סוג של ערפד ולא ממש זקוק לשינה ושבבוקר הראשון עוד אפשר לעצור בסטרבקס לפני שפסח מתחיל באמת...
ביום הראשון בקולוניאל ויליאמסבורג מזג האויר לא היה לטובתינו. האתר הזה ממוסחר אבל לא באופן מעיק, ולאסתי ולי שנכנסנו מאד לעניין ההיסטוריה של ראשית אמריקה הוא מאד מעניין. זו בעצם עיר עם בתים, חנויות ושחקנים שמשחזרים את התקופה של המהפכה האמריקאית. בדיוק כשהחיילים האנגלים נכנסו רכובים על סוסים לעיר התחיל טפטוף שאחרי כמה דקות הפך לכדורי ברד. לאמריקאים לא אכפת! הם באו לראות את המהפכה ושום דבר לא יעצור בעדם. מבחינתי אי אפשר להשוות זכויות אזרח להרס של uggs ולכן עדיף לתפוס מחסה. המשכנו להסתובב עוד קצת עד שהתחיל שלג והמשכנו בדרכינו לkitty hawk.
בערב החג מזג האויר היה סוער ונאלצנו לשנות קצת את התוכניות. וכך, למרות שכבר התנצלו בפני בשלב התכנונים שבשום אופן לא יהיו מוזאונים הנסיבות חייבו (נסתרות דרכי)... ובמקום טיול גיפים על החוף עם סוסי פרא הגענו למוזאון האחים רייט. לנקודה המדויקת שבה ב-1903 הייתה הטיסה הראשונה. המוזאון קטן ומתאים מאד לילדים. מחלקים דפי עבודה ומי שממלא אותם מקבל בסוף סיכת טיס (הרינגר היה מאד רציני ובחן כל ילד כדי לוודא שאכן הרוויח את הפרס ביושר). יש דגם והסבר מעולה על המטוס הראשון .
אבל מה שבעיני משמעותי הוא להמחיש לילדים את כח הרצון וההתמדה של מישהו שיש לו חלום שנוגד כל מציאות או היגיון אבל הוא ממשיך ונלחם (במקרה הזה, נגד הרוח) ולא מסתכל לרגע לאחור או מחשב את מחיר הכשלון. גם העובדה שלאחים רייט היה חלום משותף כ
אחים והדרך המיוחדת שבה מתוארת מערכת היחסים שלהם לא תזיק כהשראה למתוקות שלנו. שאין יום שעובר שאני לא אומרת להן :״המתנה הכי גדולה היא האחיות שלכן״!! ואולי עם הן היו מפנימות היו נחסכות לנו 5 שעות של צרחות בקארוון בהחלטה הגורלית עם לצפות בפסטיגל 2012 או 2013.
הקארוון הוא חיה עם חיים משלה, והתפעול שלו הוא חלק גדול מהאתגר. כל יום קורה משהו שצריך לתקן, לפענח ולפתור (איתי ועמית משחקים ״טריוויה RV") . כך קורה שיום אחד השוורצים ישנים בלי חימום ולמחרת הגנרטור שלנו נשרף והמים עולים על גדותם. החיה הזו אמורה להיות כרגע בשנת החורף שלה ולא ממש מתאים לה שפסח הופיע בסוף מרץ. אבל אנחנו לא מוותרים ודוחפים אותו לקצה גבול היכולת.
אנחנו מתמקמים ברצועת חוף חלומית בקרולינה cape hatteras
ומתחילים להתארגן ליל הסדר. המנות מוכנות והשולחן ערוך, היה סדר מקסים ודינמי, תשעה ילדים שהובילו עם דברי חכמה, שאלות ושירים.
ההשראה...זריחה cape hatteras
את הצדפים הילדים אספו אחר הצהריים בים...
בבוקר קמנו לאויר קריר של שפת הים שהשמש מחממת אותו בקרניים זהירות. בימים כאלו אני מצטערת שאני לא יכולה לצלם. הילדים רצים על שפת הים בורחים מהאדווה הקפואה, צלחת מעופפת, כדור ומלא מלא צחוק. פיסת זמן ששואלת: ״לאן אנחנו רצים בדיוק?״ אני מקווה שכשהבנות ינסו לידלות זיכרון ילדות מתוק, זה יהיה אחד מהם.
ברביעי בבוקר אנחנו מגיעים למקום שלא מדברים בו אנגלית, או לפחות לא במבטא שאנחנו מבינים. אנגלית במבטא דרומי שדורשת מאמץ: להבין ולא לצחקק תוך כדי שיחה.
מסלול אומגות שחלק עושים באוויר והשאר עוקבים מהקרקע.
ואז נסיעה ארוכה להרי הסמוקי עם עצירה בוולמרט (סטיה קטנה שלי כשיוצאים למרחבי אמריקה הלא מתורבתת).
המרחבים בלתי נתפסים, בנסיעה הזו אנחנו עוברים את המרחק ממטולה לאילת וחזרה חמש פעמים כשבסך הכל עברנו דרך 3 מדינות. רואים את אמריקה מהסרטים: חוות ענק עם בתי איכרים באמצע שום מקום. כנסיות מוחבאות בתוך צלע ההר או עם שלטי ניאון על הכבישים הראשיים. ואדמה,אין סוף של נופים שמתחלפים ועוצרים את הנשימה.
הפעילות ביום חמישי היתה:״לצוד את ארוחת צהריים״ כמנהג המקום. ויתרנו לילדים על הפילוט של הדגים, אבל כל אחד היה חייב לטעום מהשלל שלו. השאריות היו לחריימה בשבת, "שניגבנו"עם מצה.
בערב הסתובבנו בגאטלינבורג, סתם עיר. במדריכי הטיולים מתוארת כחובה אבל יותר מידי רובי צעצוע ודובים שמגולפים בגזעי עצים הופכים אותה ללא מעניינת ומידי ממוסחרת, בעיני.
ביום שישי קמנו מאוחר יחסית והתקדמנו לכוון cades cove שנמצאת בחלק המערבי של הרי הסמוקי. חלקת טבע מרהיבה עם שמורה שיש בה אלפי דובים (שלכבודינו הם ישנים כרגע עד אמצע אפריל). זו נסיעה עם עצירות להסברים ותצפיות ומרחבים עצומים שהילדים לא יכולים לעמוד בפניהם ופשוט מתחילים לרוץ.
לקראת הסוף התחיל לטפטף וזה היה האות שלנו שצריך להתקפל לכוון המחנה ולהתחיל את ההכנות לשבת.
תודה על שבת! על העצירה הכפויה והמענגת הזו. אנחנו נמצאים באתר בתוך השמורה על שפת נחל בינות לעצים. מסביבינו כולם חוגגים את חג הפסחא ויוצאים ל״ציד ביציות״ שלמרות מאמצים לדלות הסברים לעניין השפנפנים אף אחד לא ממש יודע מה מהות המנהג, אבל כולם מאד מרוצים שהוא משלב שוקולד. הילדים שלנו מתרוצצים בחופשיות בין הקארוון למגרש המשחקים והנחל. לקראת סוף היום תוך כדי שהעיניים כבר נעצמות מעצמן הבייבי שלנו אומרת: ״אמא ,אפשר לחזור לפה עוד פעם?
יותר מידי כיף פה״.
השידוך עם משפחת שוורץ לא מובן מאליו. למרות שכבר טיילנו יחד בעבר, בטיול מהסוג הזה דרושים איזונים ובלמים. לכל משפחה יש קצב והרגלים משלה. במיוחד כשמדובר בכל כך הרבה הכנות ותכנונים וארוחות שבת וחג. אבל האמת היא שבאופן מופלא זה פשוט זרם, אף אחד לא התעצבן מהשינויים הבלתי צפויים או ממצבי הרוח הטבעיים של כולם. כנראה שאנחנו מתבגרים ומבינים שלפעמיים הדרך הטובה יותר היא לחייך, ולהמשיך הלאה (אז תודה לכולם על ההבנה שלמרות שאנחנו בשום מקום אני צריכה שולחן סדר מלוקק). הזוג הזה משאיר אותי פעורת פה בדרך שבה הם מסונכרנים ומנהלים את המפעל הקטן שלהם- משפחה עם שישה ילדים! כיף לראות איך הילדים מקבוצות גיל שונות יוצרים קשרים שלא היו יכולים להווצר בנסיבות אחרות ובין שני הקראוונים שלנו מייצרים לעצמם ״שכונה״.
ושוב ערב חג, ביום ראשון אנחנו נוסעים על אחד הכבישים היפים בארה״ב blue ridge parkway ועוצרים לתצפיות בצידי הדרך, בblowing rock ולטיול רגלי למפל מים הררי. מגיעים שעה לכניסת החג ובאורח פלא הכל מוכן בזמן,כולל מקלחות.
הגברברים מצליחים שוב לשכנע את בעלי המחנה שיש לנו ארוחה חגיגית ומאד מיוחדת ואנחנו חייבים את חדר הצוות/ ארועים/ משחקים כדי לאכול יחד. כך מתברר שגם בערבות ורגיניה תמיד אפשר למצוא מישהו שסבא רבא שלו היה רב ומבין עניין.
ביום האחרון:Natural Bridge, Virginia
אז מה נשתנה הפסח הזה מהשאר?
גיליתי בסוף השבוע, שלמרות כל מה שהבאתי, לבשתי כל יום את אותו סוודר שהפך בנתיים ל״סוודר פח״.
נשארו 15 חבילות של מצות ״ליתר בטחון״ שאין מה לעשות איתן.
שהאיש שלי מלך! תמיד נחמד לקבל תזכורת לפרט החשוב הזה.
הילדות האלה רק שיהיו בריאות! שימשיכו לגדול ולצחוק ולשגע לנו את השכל.
שחברויות ואנשים טובים הם נכסים יקרים שאני מקווה שיעמדו במבחני המרחק והזמן.
ושהפסח הזה פשוט היה שונה, כי ככה החלטנו! כל אחד מאיתנו היה צריך לוותר על משהו קטן מאיך שהוא רצה/חשב שפסח צריך להיות ולהתמסר לרעיון שהוא יהיה מהמם פשוט כי נהיה יחד בעוד אחת מ״חוויות אמריקה״ שלנו.
וככה באמת היה...
