הי כולן,
ושוב באמריקה, כמו באמריקה הכל חייב להיות באקסטרים.
שש בבוקר, ישנים על מזרון מתנפח בסלון של משפחת אקרמן. לפני חמש דקות פתחתי את המייל וקמתי להודעה ״משמחת ״ שזה היום השלישי שלבנות אין בית ספר!
ככה הכרנו את סנדי. זה התחיל ביום חמישי בטיפטופי מידע מהשכנים המודאגים לגבי חפצים שכדאי להכניס לבית, למען האמת לא ממש התיחסנו לזה ברצינות. זאת היתה נראית עוד תגובתיות יתר אמריקאית.
בסאנדיי (ראשון) בערב כבר הודיעו שלמחרת לא יהיו לימודים, סגרו את הרכבת התחתית במנהטן וכולם חיכו לראות מתי היא תגיע, מה היא תביא איתה ובעיקר מה תשאיר אחריה...
הציפייה השתלמה, ביום שני אחרי ששיחקנו עם הבנות במרתה סטוארט כל היום (יצרנו,תפרנו,חתכנו,הדבקנו...טוב,גם ראינו קצת טלווזיה) המשימה האחרונה היתה לאפות (כי איך אפשר להיות מרתה בלי ריח של עוגת תפוחים אורגניים שיוצאת מהתנור...)
כשהשעון בתנור הראה שהעוגה מוכנה בעוד חמש דקות (כחלק מההפעלה שיכנעתי את הבנות שיהיה כיף לשבת מול התנור 40 דקות עד שהעוגה תצא...) האור כבה!!!
היינו מוכנים לזה, הדלקנו נרות והתכוננו לערב נטול טכנולוגיה. בערב הראשון זה דווקא היה נחמד, לחזור להרגיש איך זה לחיות נטורל: בלי חשמל, אינטרנט, טלפון, אור. אכלנו סביב השולחן לאור נרות ולקינוח היתה לנו עוגת תפוחים (פחות חמש דקות...)
האמת שזה די מסעיר להיות חלק מסופת הוריקן שמתקדמת במהירות וחוטפת לתוכה כל מה שחשקה בו נפשה בלי להסתכל לאחור. החלונות רעדו והבית נכנס לאט לאט לעלטה מוחלטת. כולנו רצינו לקום בצד השני של החושך ולקוות שנגלה שזה לא היה כ״כ גרוע...
אז נתחיל בזה שכולנו בריאים ושלמים! תודה לאל!
בבוקר גילינו שחלקים נכבדים מהגג מפוזרים בחצר וכמה עצים כבר לא יהיו חלק מהנוף שלנו .
לקראת הצהריים כבר התחיל להיות קר וכולם היו צריכים להתאוורר קצת. נסענו לעיר להיפגש עם האקרמנים. הרחובות הומים, כל העכברים יוצאים מהחורים לראות קצת שמים.
ושוב באמריקה, כמו באמריקה הכל חייב להיות באקסטרים.
שש בבוקר, ישנים על מזרון מתנפח בסלון של משפחת אקרמן. לפני חמש דקות פתחתי את המייל וקמתי להודעה ״משמחת ״ שזה היום השלישי שלבנות אין בית ספר!
ככה הכרנו את סנדי. זה התחיל ביום חמישי בטיפטופי מידע מהשכנים המודאגים לגבי חפצים שכדאי להכניס לבית, למען האמת לא ממש התיחסנו לזה ברצינות. זאת היתה נראית עוד תגובתיות יתר אמריקאית.
בסאנדיי (ראשון) בערב כבר הודיעו שלמחרת לא יהיו לימודים, סגרו את הרכבת התחתית במנהטן וכולם חיכו לראות מתי היא תגיע, מה היא תביא איתה ובעיקר מה תשאיר אחריה...
הציפייה השתלמה, ביום שני אחרי ששיחקנו עם הבנות במרתה סטוארט כל היום (יצרנו,תפרנו,חתכנו,הדבקנו...טוב,גם ראינו קצת טלווזיה) המשימה האחרונה היתה לאפות (כי איך אפשר להיות מרתה בלי ריח של עוגת תפוחים אורגניים שיוצאת מהתנור...)
כשהשעון בתנור הראה שהעוגה מוכנה בעוד חמש דקות (כחלק מההפעלה שיכנעתי את הבנות שיהיה כיף לשבת מול התנור 40 דקות עד שהעוגה תצא...) האור כבה!!!
היינו מוכנים לזה, הדלקנו נרות והתכוננו לערב נטול טכנולוגיה. בערב הראשון זה דווקא היה נחמד, לחזור להרגיש איך זה לחיות נטורל: בלי חשמל, אינטרנט, טלפון, אור. אכלנו סביב השולחן לאור נרות ולקינוח היתה לנו עוגת תפוחים (פחות חמש דקות...)
האמת שזה די מסעיר להיות חלק מסופת הוריקן שמתקדמת במהירות וחוטפת לתוכה כל מה שחשקה בו נפשה בלי להסתכל לאחור. החלונות רעדו והבית נכנס לאט לאט לעלטה מוחלטת. כולנו רצינו לקום בצד השני של החושך ולקוות שנגלה שזה לא היה כ״כ גרוע...
אז נתחיל בזה שכולנו בריאים ושלמים! תודה לאל!
בבוקר גילינו שחלקים נכבדים מהגג מפוזרים בחצר וכמה עצים כבר לא יהיו חלק מהנוף שלנו .
לקראת הצהריים כבר התחיל להיות קר וכולם היו צריכים להתאוורר קצת. נסענו לעיר להיפגש עם האקרמנים. הרחובות הומים, כל העכברים יוצאים מהחורים לראות קצת שמים.
תמונות מהשטח
אבל, למחרת שירדנו לראות מה קורה בחלק הדרומי של העיר התמונה נראתה אחרת. ניו יורק בלי רכבת תחתית לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמה. נסענו בחמישה אוטובוסים ששינו את מסלולם תוך כדי תנועה בגלל הפרעות שהסופה יצרה. כל החנויות סגורות ואין חשמל בחלקים ההומים ביותר של עיר. קשה להאמין עד שרואים את זה.
כשחזרנו הביתה, גילינו שהחשמל עוד לא חזר והבית קפוא. נעננו לרוחב הלב של רויטל ואריאל וחזרנו למסיבת פיזמות מתמשכת במנהטן. שמח לדעת שיש חברים טובים ואכפתיים כשמשהו קורה. תודה רבה רבה!!
לפני שעה (9 בערב) הודיעו לנו שהחשמל חזר!!!! ההתרגשות גדולה ואני מקווה שנתחיל להחזיר את עצמינו לסוג של שגרה.שוב....
אז לסיכום:
תודה לסנדי,
שנתנה לנו כמה ימים של עצירה כפויה,
שהביאה חושך גדול אבל גם הבזקים נדירים של אור,
שהזכירה לנו חברויות אמת,
ושאנחנו קטנים פיצפונים בעולם גדול ועוצמתי
וכל שנותר לנו לעשות הוא את הטוב ביותר שאנחנו יכולים...
תשמרו על עצמכם בטוחים ויבשים.
תודה לכל מי שהתקשר ,דאג ושלח מיילים.זה מאד מאד מרגש...
נשיקות,
הילה.
נ.ב. פורסם באיחור של יומיים בשל מחסור בחיבור לאינטרנט...מקווה שאוכל לכתוב על המשך החוויות בקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה