יום ראשון, 6 במאי 2012

ישראל חוגגת עצמאות- באמריקה

הי כולן,
אתמול בערב הוזמנו לאירוע במרכז הקהילתי היהודי. הנושא של הערב היה  ישראל-איראן וההתיחסות היהודית ישראלית לאיום האיראני. אחד הדוברים שהוזמנו היה רונן ברגמן (או בשמו המוכר יותר-"זה שהיה חבר של ריטה וזאת מהאריזות של הקורנפלקס").
בכל מקרה אין ספק שהבחור מרשים, דיבר באנגלית רהוטה עם קורטוב של הומור והצליח לשבות את הקהל האמריקאי בנימת האופטימיות המתבקשת, מול קהל שחי הרחק מאיום ממשי כלשהו. בשבילי הערב הזה סיכם את ארועי יום הזכרון ויום העצמאות בפעם השניה באמריקה. 
אני מודה ששנה שעברה היה קשה יותר עם העדר הצפירה וההתלכדות הקולקטיבית שיש בישראל סביב הימים הללו. יום הזיכרון באמריקה הוא יום מטלטל מבחינת ההתמודדות עם הזהות הישראלית.

הטקס בבית ספר סבב סביב הסיפור המצמרר של משפחת פרץ ששכלה את שני בניה ,אוריאל ואלירז.
למי שגדלה בארץ התחושה של יום הזכרון כבר מוטבעת בתוכי, לא צריך הרבה מאמץ בשביל לעורר את המחשבות של הילדה שעומדת בצפירה בבית ספר היסודי, שרה בטקס בבית ספר התיכון, שהולכת בין ערביים ברחובות תל אביב מסניף בני עקיבא הביתה אחרי הטקס וגם שמעה את מטח יריות הכבוד בבית העלמין הצבאי.
השעה הזאת של התחלפות העצב בשמחה והמעבר בין יום הזכרון ליום העצמאות ישנו בכולנו.

ישבתי בטקס בבית ספר מסתכלת על הילדים שמדקלמים ושרים את אותם הטקסטים עם ל׳ ור׳ ומשהו הרגיש לא במקום. לא שאני מפקפקת לרגע ברצון הכנה ליצר תחושת שותפות והזדהות אבל איך אפשר לייצר תחושת שייכות?
החיים פה שלווים, ילדים גדלים עם בעיות שצריכות להיות להם ולא עם המחשבה  שהם יצטרכו לרוץ בקיץ למקלטים. הם לא יכולים להבין ואולי גם עדיף ונכון שלא יבינו. מצד אחד אנחנו רוצים לגדל ילדים מאושרים, בריאים שמנותקים משרשרת הסבל ומצד שני איך אפשר להיות מנותקים מישראל. ישראל שיש בה משהו כל כך ממכר, שואב, יהודי
.
בסוף הטקס הילדים שרו את ״וזכיני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים. אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה׳ דבקים״  באותו הרגע החיבור היה לי ברור. היהדות האמריקאית שרואה בישראל את תעודת הביטוח שלה לכוח יהודי, מסתכלת עליה בפרספקטיבה של 70 שנה ליהדות אירופה שאיננה. אנחנו מתאחדים סביב מוקדי הזכרון של המסורת ושל יראה ודבקות בה'.
כמו שרונן ברגמן ציין לגבי ההתיחסות לגרעין האיראני וכמו שאני מרגישה באמריקה את יום הזכרון - ״לא עוד" ״never again" ואת זה אפשר להגיד מתל אביב או מניו יורק. זה מהדהד באותה עוצמה.
ולמרות שיש עוד הרבה קצוות לא סגורים במחשבות האלו, אני חושבת שהם דורשות התמודדות מה״ישראלית״ שאני וה״ישראלית״ שהייתי רוצה שהילדות שלי יהיו. מה שבטוח הוא שאני לא רוצה שהן ישירו עם ר' ו ל׳. 


הילה
מזל טוב ענק ללירון וערן - תמיד יש  בעולם מקום לעוד גינגי׳ם :-) 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה