לובשות פראדה...

הי כולן,

בעקרון,נראה לי, שאולי -לא בטוח היה אסור לצלם בתערוכה הזו. דרישה משונה בעידן הסמארט פון. אפילו המוזאונים כבר הבינו שעדיף להציג אפליקציות לסריקה מאשר לשלם "לשומר לכל מבקר" ולנסות למנוע צילום (ללא פלש כמובן). 

הגענו ביום פתיחת התערוכה, הבטחתי לאורי יום חופש עם הדודה והדוד והיא הצטרפה למט. 

מיכל ואני פיתחנו צוות צילום חשאי ברמה מתקדמת. אחרי שהשומרת ניגשה אלינו 3 פעמיים החלטנו על חלוקת תפקידים : אחת מתצפתת ומחזיקה את המכשיר, בנון שלנטיות כלא מכוונת, והשניה לוחצת על כפתור הצילום. 

אז אמנם התמונות לא ממש ממוקדות או ממורכזות אבל הרי לכם טעימה מהתערוכה עם התורים הכי ארוכים בעיר. (בלי להכנס לדיונים פילוסופיים משמימים על מיסחור המוזאונים).

אגב, בפעם הרביעית השומרת ניגשה אלינו בחיוך ואמרה שאין לה בעיה שנצלם רק "בלי" שהיא תראה.

וגם קנינו את הספר...

למחרת נסענו לודברי קומנס ורכשתי פריט בהשראת החוויה האומנותית. הורסות לא?

נשיקות 

הילה

מסיבת התה של אורי

הי כולן,

היום היה יום גשום במיוחד. אחרי שלושה שבועות של ביקורים מהארץ פתאום הבית נהיה שקט.

מיכל ויניב נסעו אתמול חזרה לישראל אחרי שבילו אצלינו במהלך השבוע האחרון.היה כיף,כיף ,כיף!!!

יצאנו, בילינו ואולי אני עוד אכתוב פוסט עם כל פירטי הביקור והמקומות החדשים והמעניינים שהינו בהם. אבל בעיקר נהנתי מלהיות ביחד בסוג של אינטנסיביות,בכלל לא מעיקה. צחקנו המון והבנות התענגו על כל רגע. או כמו שליה אומרת במערכון ארוך ומגלגל מצחוק: איך קוראים לדוד יניב? יניב המגניב (ומצרפת אוסף של הבעות שאי אפשר לעמוד בפניהן).

חגגנו לאורי יומהולדת 8 ביום ראשון. שוב קבעתי בלי לשים לב את התאריך ליום האם, אבל הפעם זה יצא מושלם. החלטנו על "ארוע בוטיק". במקום להזמין את כל הכתה הזמנו 10 בנות שאורי אוהבת (היא אוספת חברות בכל מיני מקומות וגילאים) ואת האמהות שלהן למסיבת תה של 4:00 אחר הצהריים.

כבר לפני כמה שבועות התחלתי לחפש כוסות תה וינטג'יות בחנויות "דולר" ושוקי פשפשים. ולאט לאט נוצר אוסף מעניין ומגניב שאני בטוחה שאשתמש בו גם אחרי היומהולדת.

בתחילת המסיבה כל אמא ובת הצטלמו "בתלבושת התה" המסורתית ואחר כך קישטנו מסגרות לתמונות ושיחקנו חבילה עוברת עם משימות כמו: איזה צבע אמא הכי אוהבת? מה בתך הכי אוהבת לאכול? הפעילות המשותפת האהובה עליכן (אורי ענתה -שופינג. מוזר לא?).

מיכל נשארה איתי כל היום ועזרה, חתכה, ערכה ובעיקר מילאה פקודות שלי (אז תודה על הסבלנות). לא הייתי יכולה בלעדיה!

זהו,אני משאירה אתכן עם התמונות, הן כבר יסבירו את הכל... הכל מעשה ידינו...חוץ מעוגת שמרים מושחתת וטעימה במיוחד שרויטל הביאה ומילאה את הבית בריח מאפיה ותחושה שמלכת אנגליה עוד רגע מצטרפת ללגום איתנו את תה המנחה...

נשיקות,

אפשר כבר להגיד "נתראה בקרוב"

הילה

ישראל חוגגת עצמאות- באמריקה

הי כולן,
אתמול בערב הוזמנו לאירוע במרכז הקהילתי היהודי. הנושא של הערב היה  ישראל-איראן וההתיחסות היהודית ישראלית לאיום האיראני. אחד הדוברים שהוזמנו היה רונן ברגמן (או בשמו המוכר יותר-"זה שהיה חבר של ריטה וזאת מהאריזות של הקורנפלקס").
בכל מקרה אין ספק שהבחור מרשים, דיבר באנגלית רהוטה עם קורטוב של הומור והצליח לשבות את הקהל האמריקאי בנימת האופטימיות המתבקשת, מול קהל שחי הרחק מאיום ממשי כלשהו. בשבילי הערב הזה סיכם את ארועי יום הזכרון ויום העצמאות בפעם השניה באמריקה. 

אני מודה ששנה שעברה היה קשה יותר עם העדר הצפירה וההתלכדות הקולקטיבית שיש בישראל סביב הימים הללו. יום הזיכרון באמריקה הוא יום מטלטל מבחינת ההתמודדות עם הזהות הישראלית.

הטקס בבית ספר סבב סביב הסיפור המצמרר של משפחת פרץ ששכלה את שני בניה ,אוריאל ואלירז.
למי שגדלה בארץ התחושה של יום הזכרון כבר מוטבעת בתוכי, לא צריך הרבה מאמץ בשביל לעורר את המחשבות של הילדה שעומדת בצפירה בבית ספר היסודי, שרה בטקס בבית ספר התיכון, שהולכת בין ערביים ברחובות תל אביב מסניף בני עקיבא הביתה אחרי הטקס וגם שמעה את מטח יריות הכבוד בבית העלמין הצבאי.
השעה הזאת של התחלפות העצב בשמחה והמעבר בין יום הזכרון ליום העצמאות ישנו בכולנו.

ישבתי בטקס בבית ספר מסתכלת על הילדים שמדקלמים ושרים את אותם הטקסטים עם ל׳ ור׳ ומשהו הרגיש לא במקום. לא שאני מפקפקת לרגע ברצון הכנה ליצר תחושת שותפות והזדהות אבל איך אפשר לייצר תחושת שייכות?
החיים פה שלווים, ילדים גדלים עם בעיות שצריכות להיות להם ולא עם המחשבה  שהם יצטרכו לרוץ בקיץ למקלטים. הם לא יכולים להבין ואולי גם עדיף ונכון שלא יבינו. מצד אחד אנחנו רוצים לגדל ילדים מאושרים, בריאים שמנותקים משרשרת הסבל ומצד שני איך אפשר להיות מנותקים מישראל. ישראל שיש בה משהו כל כך ממכר, שואב, יהודי

.

בסוף הטקס הילדים שרו את ״וזכיני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים. אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה׳ דבקים״  באותו הרגע החיבור היה לי ברור. היהדות האמריקאית שרואה בישראל את תעודת הביטוח שלה לכוח יהודי, מסתכלת עליה בפרספקטיבה של 70 שנה ליהדות אירופה שאיננה. אנחנו מתאחדים סביב מוקדי הזכרון של המסורת ושל יראה ודבקות בה'.
כמו שרונן ברגמן ציין לגבי ההתיחסות לגרעין האיראני וכמו שאני מרגישה באמריקה את יום הזכרון - ״לא עוד" ״never again" ואת זה אפשר להגיד מתל אביב או מניו יורק. זה מהדהד באותה עוצמה.
ולמרות שיש עוד הרבה קצוות לא סגורים במחשבות האלו, אני חושבת שהם דורשות התמודדות מה״ישראלית״ שאני וה״ישראלית״ שהייתי רוצה שהילדות שלי יהיו. מה שבטוח הוא שאני לא רוצה שהן ישירו עם ר' ו ל׳. 

הילה

מזל טוב ענק ללירון וערן - תמיד יש  בעולם מקום לעוד גינגי׳ם :-)