הי כולן,
לפני חודש וקצת היה ״יום הנישואין״ הראשון שלנו עם אמריקה. 
כבר היו לי רשימות משעשעות (מבטיחה שעוד יגיע...) של ״,10 דברים שלמדתי על הרכבת התחתחית״, ״10 דברים שלמדתי על ניו גרזי״,10 דברים שלמדתי על עקרות בית נואשות,״10 דברים שלמדתי על מרחק״ וכו׳.
בכל זאת לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב את סיכום השנה הזה. אולי זה הפתיע אותי שהזמן עבר כל כך מהר,אולי זה הבהיל אותי...
אתמול קבענו ״ערב יציאה״. עמית נשאר לעבוד במשרד והתוכנית היתה שאני אצטרף אליו בעיר. מסתבר שהיציאה מהווסט אנד ברחוב 40 לא מובילה לברודווי ( כמו שחשבתי) אלא ישירות למנהרת לינקולן ולארץ לא נודעת של מחלפים בלתי מזוהים. תודה לאלוהי הגי פי אס שבלעדיו הייתי עד לרגעים אלו תקועה בהובוקן. 
זאת התמצית של ניו יורק, ברגע שאני מרגישה שאני מתחילה להבין אותה היא מנערת את עצמה כדי לשמור על מאזן הכוחות.
הכבישים היו חשוכים, הכל היה כתוב באנגלית מוזרה. למרות  שהיה לי בטחון מלא שאני אגיע בשלום לאן שצריך ( תודה לאמא ואבא שלימדו אותי תמיד להסתדר) הרגשתי כעס על הטעות ועל הזרות. 
ירדנו לוילג׳ והחלטנו להכנס לראות את ״ the artist". הסרט בהחלט שווה את האוסקר שלו.  
יצאנו ואמרתי לעמית שלפעמיים ככה אני מרגישה פה : ״ כולם מדברים בקול ואני עוד חיה בסרט אילם״.
בנימה אופטימית זו:-)  יש גם הרבה דברים טובים שקורים. מזג האויר מתחמם ואנחנו נמצאים הרבה בחוץ ,הילדות משחקות עם השכנים,יושבים בשמש החמימה ושותים קפה(בעצם תה ירוק,אני שוב באיזו דיאטה מוזרה)  על המדרגות עם חברות חדשות, השיעור השבועי עם ענת, הפריחה עוצרת הנשימה, הפסח המטורף שאני הולכות להרים, המטפלת היתה השבוע במצב רוח טוב...היום יום כבר זורם ורגוע ומלא בפעילות ועשיות שונות.
בסוף הסרט השחקן שהיה כוכב הסרטים האילמים בתקופה שהתחילו לדובב בקולנוע מודה שהוא פשוט לא יכול לדבר על המסך הגדול. הוא גאה מידי, תקוע מידי,מפחד מידי. אבל בסוף מצליח למצוא ( עם קצת עזרה ואהבה מחברים) דרך יצירתית לעקוף את המגבלה שלו, לחייך ולהיות מאושר. 
מקווה שעוד אצליח לעדכן לפני פסח...
נשיקות
הילה