הי כולן,
אתמול היה היום האחרון של חופשת הפסח. סיום מושלם לחופש מלא חוויות שמסמן את תחילת האביב, ההתחדשות והפריחה.
ניו יורק מתחממת, מזג אויר ממש רותח בימים האחרונים והרחוב מלא בחולצות קצרות וכפכפים (דרוש פדיקור).
העמסנו את האופניים לאוטו ונסענו לסנטרל פארק, פרסנו שמיכה ונשכבנו על הדשא הירוק ירוק, עם הנוף העירוני המושלם וככה בטעות ובלי להתכוון התגנב לו רגע פשוט של אושר. להסתכל מהצד על המתוקות שלנו (שבשלב הזה כבר ממש רציתי שיחזרו לבית ספר) על עמית, על חברים קרובים, על חומוס ופיתות,על העיר ולהודות שוב ושוב על כל אלו וגם על מה שפחות...
העמסנו את האופניים לאוטו ונסענו לסנטרל פארק, פרסנו שמיכה ונשכבנו על הדשא הירוק ירוק, עם הנוף העירוני המושלם וככה בטעות ובלי להתכוון התגנב לו רגע פשוט של אושר. להסתכל מהצד על המתוקות שלנו (שבשלב הזה כבר ממש רציתי שיחזרו לבית ספר) על עמית, על חברים קרובים, על חומוס ופיתות,על העיר ולהודות שוב ושוב על כל אלו וגם על מה שפחות...
אבל בואו נתחיל מהפרולוג...
ההכנות לפסח היו קדחתניות. פעם ראשונה שהתחלתי להבין למה יש אנשים שלא ממש מסמפטים את החג הזה. התובנה שלי מהניקיונות/קניות/הכנות לחג היתה שכנראה יש משהו באבולוציה של הגן היהודי שדורש מאיתנו להיות מושלמים (מסביר כמה דברים...). כל יום מצאתי את עצמי מחפשת בגוגל פסקי הלכה אבודים לגבי הכשרת מיקסר/ מפות/מחזיקי מפיות ועוד אלמנטים הזויים שונים. או כמו שחברה חכמה שלי אומרת: "המושלמות היא בעוכרי".
הגעתי לערב חג עייפה אך מרוצה. אחרי שהשולחן היה ערוך, הקיר צבוע בגוון הרצוי (אחרי 2 דוגמאות צבע כושלות), הפרחים שזורים ומיטות האורחים מוצעות, הסתכלתי על הכל בחיוך ואמרתי לעצמי : "אופס,יכול להיות שאני אמא?" פסח תמיד היה החג ששמור ל"לעשות אצל אמא" ופתאום אני מארחת אצלי חברים ושכנים ומשפחה מישראל. אז אמנם לקרסולים של אמא שלי קשה להגיע, אבל אין ספק שלמדתי מהטובה ביותר...
והיתה לי עזרה גדולה מהאיש שלי (היחיד שיודע שלא כדאי להתעסק איתי בערב חג ושיתף פעולה בשגעון צביעת הבית ותליית הוילונות והרכבת השולחנות והחלפת הנורות....) ושל רויטל , בכל הקינוחים המעולים ובכלל באווירת החברות והפרגון שהיא משרה.
היה ליל סדר מקסים! הילדים שיתפו פעולה, היו מלא דיברי תורה. כמה מרגעי השיא: במכת שחין לקחנו מיני מרשמלו -חתכנו אותם לשנים והדבקנו אחד לשני לפרצוף כדי להמחיש לילדים וגם לנשנש, אריאל שהתחפש לאליהו הנביא,"1 מי יודע" המומחז ונתח הצלעות (תמונות של החמודי בהמשך...)
פתקי ההושבה-שנקשרו לכסאות
למחרת החג נסענו לטיול בושינגטון. זה הזמן להודות לממציא הדי וי די הנייד, שבלעדיו הנסיעה עם ילדים שלא יכולים לזוז באוטו במשך ארבע שעות היתה נראית לגמרי אחרת.
ושינגטון היא כל מה שאפשר לצפות מעיר בירה אמריקאית, שמנסה להיות כמו אירופה, אבל להגדיל ב99 סנט. שדרת המוזאונים המפורסמת עם קצוות הקפיטול ולינקולן בהחלט מרשימה. ובשבילי שדרת מוזאונים היא כמו חנות סוכריות. ממוזאון החלל, למוזאון האינדיאנים, למוזאון השואה. אחרי יומיים כאלו ליה ביקשה: "אפשר לא ללכת יותר לשום מוזאון ?" אז אמרנו שאין בעיה והלכנו לסיור בקפיטול...

גולת הכותרת של הטיול היתה האוכל שסחבנו איתנו עד גרגר המלח האחרון ב5 ארגזים כשרים לפסח. אפילו קולה כשרה אי אפשר היה למצוא בבירת אמריקה. מרוב ייאוש רויטל ניגשה לאוטובוס של חרדים וביקשה שימכרו לה קצת שתיה מוגזת, אך ללא הצלחה.
מושינגטון המשכנו לעיירה של האימישים. עד עכשיו אני לא ממש מבינה את ההסבר של המדריכה לגבי העובדה שיש להם פלאפונים אבל לא חשמל בבית.
חזרנו הביתה לעוד יומיים רגועים של חג ושבת. במוצ"ש שוב הכל נכנס לארגזים שכתוב עליהם "פסח" והפעם אני כבר יודעת שזה יגיע יותר מהר ממה שאני חושבת. שנה שעברה כסגרתי את הארגזים האלו הינו בהתחלה...
התחלה שעברה כל כך מהר, שכשהורדנו את הארגזים השנה תחושת הזמן שלי התערפלה והיה קשה לי להאמין שבאמת כל הזמן הזה חלף...
אני מקווה שלכולכן היה חג מקסים,משפחתי וכיפי.
אני מצפה לביקורים המשפחתיים הקרבים בקוצר רוח. היום קיבלתי פרומו של כמה שעות עם אבא שלי לקפה ותרבות בקפיצה קטנה שלו לעיר.
נשיקות ואהבה.
הילה