יום שני, 16 באפריל 2012

שמחה רבה...הפסח שהיה

הי כולן,
אתמול היה היום האחרון של חופשת הפסח. סיום מושלם לחופש מלא חוויות שמסמן את תחילת האביב, ההתחדשות והפריחה.
ניו יורק מתחממת, מזג אויר ממש רותח בימים האחרונים והרחוב מלא בחולצות קצרות וכפכפים (דרוש פדיקור).
העמסנו את האופניים לאוטו ונסענו לסנטרל פארק, פרסנו שמיכה ונשכבנו על הדשא הירוק ירוק, עם הנוף העירוני המושלם וככה בטעות ובלי להתכוון  התגנב לו רגע פשוט של אושר. להסתכל  מהצד על המתוקות שלנו (שבשלב הזה כבר ממש רציתי שיחזרו לבית ספר) על עמית, על  חברים קרובים, על חומוס ופיתות,על העיר ולהודות שוב ושוב על כל אלו וגם על מה שפחות...
אבל בואו נתחיל מהפרולוג...
ההכנות לפסח היו קדחתניות. פעם ראשונה שהתחלתי להבין למה יש אנשים שלא ממש מסמפטים את החג הזה. התובנה שלי מהניקיונות/קניות/הכנות לחג היתה שכנראה יש משהו באבולוציה של הגן היהודי שדורש מאיתנו להיות מושלמים (מסביר כמה דברים...).  כל יום מצאתי את עצמי מחפשת בגוגל פסקי הלכה אבודים לגבי הכשרת  מיקסר/ מפות/מחזיקי מפיות ועוד אלמנטים הזויים שונים. או כמו שחברה חכמה שלי אומרת: "המושלמות היא בעוכרי".

עגלת הקניות בסופר הכשר בקווינס
הגעתי לערב חג עייפה אך מרוצה. אחרי שהשולחן היה ערוך, הקיר צבוע בגוון הרצוי (אחרי 2 דוגמאות צבע כושלות), הפרחים שזורים ומיטות האורחים מוצעות, הסתכלתי על הכל בחיוך ואמרתי לעצמי : "אופס,יכול להיות שאני אמא?" פסח תמיד היה החג ששמור ל"לעשות אצל אמא" ופתאום אני מארחת אצלי חברים ושכנים ומשפחה מישראל. אז אמנם לקרסולים של אמא שלי קשה להגיע, אבל אין ספק שלמדתי מהטובה ביותר...
 והיתה לי עזרה גדולה מהאיש שלי (היחיד שיודע שלא כדאי להתעסק איתי בערב חג ושיתף פעולה בשגעון צביעת הבית ותליית הוילונות והרכבת השולחנות והחלפת הנורות....) ושל רויטל , בכל הקינוחים המעולים ובכלל באווירת החברות והפרגון שהיא משרה.
היה ליל סדר מקסים! הילדים שיתפו פעולה, היו מלא דיברי תורה. כמה מרגעי השיא: במכת שחין לקחנו מיני מרשמלו -חתכנו אותם לשנים והדבקנו אחד לשני לפרצוף כדי להמחיש לילדים וגם לנשנש, אריאל שהתחפש לאליהו הנביא,"1 מי יודע" המומחז ונתח הצלעות (תמונות של החמודי בהמשך...)


פתקי ההושבה-שנקשרו לכסאות





למחרת החג נסענו לטיול בושינגטון. זה הזמן להודות לממציא הדי וי די הנייד, שבלעדיו הנסיעה עם ילדים שלא יכולים לזוז באוטו במשך ארבע שעות היתה נראית לגמרי אחרת.
ושינגטון היא כל מה שאפשר לצפות מעיר בירה אמריקאית, שמנסה להיות כמו אירופה, אבל להגדיל ב99 סנט. שדרת המוזאונים המפורסמת עם קצוות הקפיטול ולינקולן בהחלט מרשימה. ובשבילי שדרת מוזאונים היא כמו חנות סוכריות. ממוזאון החלל, למוזאון האינדיאנים, למוזאון השואה. אחרי יומיים כאלו ליה ביקשה: "אפשר לא ללכת יותר לשום מוזאון ?" אז אמרנו שאין בעיה והלכנו לסיור בקפיטול...
גולת הכותרת של הטיול היתה האוכל שסחבנו איתנו עד גרגר המלח האחרון ב5 ארגזים כשרים לפסח. אפילו קולה כשרה אי אפשר היה למצוא בבירת אמריקה. מרוב ייאוש רויטל ניגשה לאוטובוס של חרדים וביקשה שימכרו לה קצת שתיה מוגזת, אך ללא הצלחה.
מושינגטון המשכנו לעיירה של האימישים. עד עכשיו אני לא ממש מבינה את ההסבר של המדריכה לגבי העובדה שיש להם פלאפונים אבל לא חשמל בבית.
חזרנו הביתה לעוד יומיים רגועים של חג ושבת. במוצ"ש שוב הכל נכנס לארגזים שכתוב עליהם "פסח" והפעם אני כבר יודעת שזה יגיע יותר מהר ממה שאני חושבת. שנה שעברה כסגרתי את הארגזים האלו הינו בהתחלה...
התחלה שעברה כל כך מהר, שכשהורדנו את הארגזים השנה תחושת הזמן שלי התערפלה והיה קשה לי להאמין שבאמת כל הזמן הזה חלף...
אני מקווה שלכולכן היה חג מקסים,משפחתי וכיפי.
אני מצפה לביקורים המשפחתיים הקרבים בקוצר רוח. היום קיבלתי פרומו של כמה שעות עם אבא שלי לקפה ותרבות בקפיצה קטנה שלו לעיר.
נשיקות ואהבה.
הילה

יום שלישי, 3 באפריל 2012

הי כולן,
לפני חודש וקצת היה ״יום הנישואין״ הראשון שלנו עם אמריקה. 
כבר היו לי רשימות משעשעות (מבטיחה שעוד יגיע...) של ״,10 דברים שלמדתי על הרכבת התחתחית״, ״10 דברים שלמדתי על ניו גרזי״,10 דברים שלמדתי על עקרות בית נואשות,״10 דברים שלמדתי על מרחק״ וכו׳.
בכל זאת לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב את סיכום השנה הזה. אולי זה הפתיע אותי שהזמן עבר כל כך מהר,אולי זה הבהיל אותי...
אתמול קבענו ״ערב יציאה״. עמית נשאר לעבוד במשרד והתוכנית היתה שאני אצטרף אליו בעיר. מסתבר שהיציאה מהווסט אנד ברחוב 40 לא מובילה לברודווי ( כמו שחשבתי) אלא ישירות למנהרת לינקולן ולארץ לא נודעת של מחלפים בלתי מזוהים. תודה לאלוהי הגי פי אס שבלעדיו הייתי עד לרגעים אלו תקועה בהובוקן. 
זאת התמצית של ניו יורק, ברגע שאני מרגישה שאני מתחילה להבין אותה היא מנערת את עצמה כדי לשמור על מאזן הכוחות.
הכבישים היו חשוכים, הכל היה כתוב באנגלית מוזרה. למרות  שהיה לי בטחון מלא שאני אגיע בשלום לאן שצריך ( תודה לאמא ואבא שלימדו אותי תמיד להסתדר) הרגשתי כעס על הטעות ועל הזרות. 
ירדנו לוילג׳ והחלטנו להכנס לראות את ״ the artist". הסרט בהחלט שווה את האוסקר שלו.  
יצאנו ואמרתי לעמית שלפעמיים ככה אני מרגישה פה : ״ כולם מדברים בקול ואני עוד חיה בסרט אילם״.
בנימה אופטימית זו:-)  יש גם הרבה דברים טובים שקורים. מזג האויר מתחמם ואנחנו נמצאים הרבה בחוץ ,הילדות משחקות עם השכנים,יושבים בשמש החמימה ושותים קפה(בעצם תה ירוק,אני שוב באיזו דיאטה מוזרה)  על המדרגות עם חברות חדשות, השיעור השבועי עם ענת, הפריחה עוצרת הנשימה, הפסח המטורף שאני הולכות להרים, המטפלת היתה השבוע במצב רוח טוב...היום יום כבר זורם ורגוע ומלא בפעילות ועשיות שונות.
בסוף הסרט השחקן שהיה כוכב הסרטים האילמים בתקופה שהתחילו לדובב בקולנוע מודה שהוא פשוט לא יכול לדבר על המסך הגדול. הוא גאה מידי, תקוע מידי,מפחד מידי. אבל בסוף מצליח למצוא ( עם קצת עזרה ואהבה מחברים) דרך יצירתית לעקוף את המגבלה שלו, לחייך ולהיות מאושר. 
מקווה שעוד אצליח לעדכן לפני פסח...
נשיקות
הילה