חג ההודיה

הי כולן,

במוצאי שבת יצאתי עם אורי לבלט.הלכנו לראות את "מפצח האגוזים" בלינקולן סנטר. לפני שנה,לפני שעברנו לניו יורק,

עמית ראה את הבלט ואמר ש"הוא מחכה לקחת את אורי". אתמול הבנתי למה, הבלט היה "קסם על קצות האצבעות". האולם,התזמורת החיה, התפאורה,התלבושות, הרקדנים,פשוט גורמים לצמרמורת וחשמל בכל הגוף. האגדה הפשוטה על עולם של פיות וסוכריות מהפנטת. אחרי החוויות בפסטיגלי חנוכה בארץ קצת פיוטר צייקובסקי תמיד מנצח אצלי את אייל גולן (ו״אל תקראו לי סנובית כי אני לא מתנשאת״)...

אחרי הבלט ישבנו בסטרבקס ושתינו שוקו חם בכוסות שיצאו בליין חדש לקריסמס.

בקיצור,התחילה עונת החגים "שלא שלנו". ברגעים אלו מסתיים סופשבוע ארוך שהתלווה בחופש ארוך של הבנות שבו נחגג חג ההודיה.

לפני הרבה שנים הגיעו מהגרים ראשונים ליבשת ולא ידעו מהחיים שלהם, אז באו האינדיאנים המקומיים ולימדו אותם לזרוע, לגדל בע״ח ופשוט לשרוד.

הודות לעזרתם הצליחו המהגרים להיקלט בארץ ולהפריח את השממה. כדי להודות לGOD על כל הטוב הזה,הם ערכו משתה,סעודת הודיה,שבה הם אכלו הודו.כדי להודות לתושבים המקומים על עזרתם הזמינו אותם להצטרף לסעודה.

מאז ועד חג ההודיה שנחגג היום עבר התאריך והמנהגים תלעות רבות....

אני כמובן לא ידעתי כלום מכל זה ובכלל בסרטים שאני ראיתי המתישבים לא ממש סימפטו את האינדיאנים.

עד שליה חזרה יום אחד מהגן והתחילה להשמיע קולות משונים:GOBLE,GOBLE,שלטענתה אלה הקולות שמשמיע הודו.

מסתבר שבאמריקה גם היהודים חוגגים את חג ההודיה. מיד פניתי לחברתי משכבר הימים "מרתה" והתחלתי להכין תפריט.

הזמנתי הודו, TURKEY בעברית (בלי באמת לדעת עדיין איך להמיר באופן מדויק קילו לפאונד).

בסופר היתה היסטריה,כבר ביום שני לא נשאר כלום על המדפים. כי בעצם המנהג המרכזי של החג הזה הוא לאכול וכמה שיותר.

שבאתי לאסוף את הציפורת שלי מהקצב הסתבר שמדובר באלמנט די מסיבי, שהוכנס מיד לאמבטיית זרעי חרדל,כוסברה,בצל,כמון ועוד ועוד ל24 שעות.

כל זה בתוך צידנית עם קרח,כי לא היה מצב להכניס דבר כזה למקרר.

הבנות כל כך נקשרו לתהליך,שעד הארוחה הם כבר קראו לו "איציק"...

היתה ארוחה כפית ושמחה. הגיעו אורחים מהעיר (משה ורותי,שרוחב הלב והטוב שלה אין סופיים ותמיד מחזירים לבית), גילי ויפעת (חברים מהשכונה, שמרגישים כמו חברים מתמיד) ויעל (שהיא מתמיד) הביאה ידיד מקסים מהאוניברסיטה (תומר שידע להעריך כל פרט בדקור).

בסופו של דבר זו עוד תזכורת לכמה טוב,לכמה צריך לראות את הטוב ולהודות עליו,להכיר ולהוקיר את החברויות, הבריאות, הילדות, הזוגיות ואת זה שעשיתי דרך ארוכה מלדעת להכין רק חביתה...

אני מודה שבמצב הנוכחי קל לפרטים הפשוטים והטובים האלו לחמוק ממני. 

אבל המידיות של לשבת,לאכול ולצחוק ביחד,רק היא דורשת הכרת תודה גדולה מאד להקב"ה...אז,תודה.רבה.

בבוקר של אותו היום עוד הספקנו להגיע לעיר למצעד של "מיסייס". יש מצב שיותר נהנתי מהבנות.

כי בעיני אין דבר יותר מגניב מבלון ענק של קרמיט הצפרדע מנופף לשלום על רקע הנוף האורבני של כיכר קולומבוס.

אחרי שעלינו קילו הגיע "בלק פריידי". 
עמית שכנראה הרגיש שאני צריכה לברוח קצת מ"זירת הTURKEY" שמר על הבנות. נסעתי ברכבת דאון טאון, לפגוש את רויטל ורעות.

הסתובבנו,קנינו ,שתינו...העיר היתה כל כך רדומה. ממש התענגתי על ההליכה מהרכבת כשהכל בקצב איטי ואחר ממה שהעיר תובעת בדר"כ.

כשהגעתי הביתה הכל היה מוכן לשבת של "שאריות סעודת הכרת הטוב". כי מ"טוב" כיף לאכול אפילו את השאריות...וחבל לבזבז.

אבא של עמית הגיע אלינו לשבת, הבנות מאד התרגשו לקראתו והיתה לנו שבת רגועה ונעימה של שמש חורפית.

מחר הבנות חוזרות לבית ספר,עד החופש הבא.

אמצע נובמבר

הי כולן,
הסתיו הניו יורקי  בעיצומו.
הכל התחיל בשבת לפני שלושה שבועות. פתאום בלי אזהרה התחיל לרדת שלג. האמת שהחזאים כן התריעו,אבל מי מאמין בשלג באמצע אוקטובר?!
הינו מוזמנים לארוחת צהריים ובדרך לבית כנסת התחיל השלג ויעל ואני קפצנו מהתרגשות. לרגע את חוזרת להיות ילדה שמתרגשת מהשינוי,
מהקסם ומהלובן שמחזיר את הדף החלק .מחזיר את ההתחלה, את ההזדמנות לכתוב מחדש לפני שהכל יהפוך שוב לעיסה הבוצית שה"את" הבוגרת יודעת שתגיע.
בסוף הארוחה הטעימה להפליא (אצל השף של בית הספר,בקרוב מובטח מתכון למרק תותים) כבר צעדנו בין ערמות של שלג ועצים שלא היו מוכנים לעומס הזה בשלב כל כך מוקדם.

אחרי שהשלג נמס הגיעה השלכת הכל כך מרהיבה.עכבתי אחרי עץ אחד בגינה של השכנים. איך כל יום הוא מת עוד קצת משיל מעצמו את הכסות הקיצית ומתחלף...

יש בצבעוניות הזו משהו נוגה ומתכנס ומאד מאד מחמם. זה כל כך מרהיב שאנחנו רק רוצים עוד אבל יודעים שתוך כמה ימים זה יגמר והטבע יהיה ערום ומוכן לקבלה של הקור הגדול...

שרון ומאיר בדיוק בדרך לשדה התעופה, ביקרו אותנו השבוע בהפתעה נעימה. ליה עוד מיבבת ושואלת את אבא שלה למה הוא לא מוצא עבודה בישראל? למה באמת?

אני מזכירה לה שטוב לה פה ושאבא איתנו והיא עדיין בוכה.כי אי אפשר להיות עם גנים של בורנשטיין בלי לעשות ,
"דרמה" וליה יכולה להכניס את כל בנות ה"לול" לכיס הקטן (היא למדה מהטובה ביותר).

פגשתי את מריו בטלי,השף האהוב עלי בהרצאה מרתקת על הקשר שבין אוכל ,עירוניות ותזונה. פשוט איש מעורר השראה.

מרגש לראות איש שמאוהב במה שהוא עושה,ממנף את זה לעשייה חברתית ובנוסף לזה –פשוט עשיר מאד.
בגלל זה צריך לנער בזהירות ממה שהוא מספר את הקלישאות שמתחתם מסתתר הסוד הגדול: לא מספיק "לעשות", זה חייב להיות מתוך תשוקה.

בעצם הכל נמצא ביכולת שלנו לאתר את התשוקה הכנה הזו ולהתקדם לפיה. להרגיש כל הזמן בתזוזה. יופי...ממש תובנת על!
התשוקה שלי היא לישון,לשתות קפה עם גלית בשדרה,לרדת עם החברות לגינה בשכונה,לטייל בקניון רמת אביב,לראות שסבתא אניטה מרגישה טוב...
אבל זה בעצם געגוע ולא תשוקה...

התשוקה שלי היא להיות מחוברת לאיזו עשייה שמשמעותית בעיני. "האמא" שבי מרגישה שהיא פחות או יותר שולטת במצב(87% מהזמן-שזה מספיק בשביל ילדים נורמליים+) ועכשיו מה עוד...
אז המשימה הבאה היא "המסע של הילה בעקבות התשוקה".

הייתי ביום פתוח בקולומביה ובסיטי קולג. שתי תוכניות לימודים למסטר באדריכלות מאד נחשבות ומענינות,
נזכרתי כמה אני אוהבת אדריכלות וטובה בללמוד וגם כמה לא אהבתי את מתכונת הלימודים ה24/7 שנדרשו ממני בתואר הראשון.  אחרי שתלמידה שהסתובבה עם נעלי בית בסטודיו וסיפרה שהיא ישנה שם בשישי שבת, די הבנתי שכנראה זה לא הכיוון. בשישי שבת אני עסוקה במשהו אחר...
תירגמתי את קורות החיים שלי לאנגלית והתחלתי לגשש לגבי עבודות במשרה חלקית+
הצטרפתי לשיעור שבועי בפילוסופיה יהודית, ולחוג בבית ספר של הבנות שהורים מתנדבים ללמד אומנות בכיתות  (בתור אמא/מורה מחליפה).
אני רוקדת זומבה :)

בקיצור,זה תחילת המסע והכתיבה שלי עליו היא סוג של מחוייבות לא ליפול לתוך אזורי הנוחות שלי ולהעז לחפש במקומות מפחידים ואבודים.
זה יכול להצליח ובקלות גם יכול להיכשל.
תודה לאל שאני בוודאות יודעת שגם אז יהיו ידיים פרושות ואוהבות שיתפסו אותי.

נראה....
נ.ב. דה קונינג במט-לבכות.
      קטלן בגוגנהיים-לצחוק,כולל הסוס המת והפראפרזה על היטלר.

     -השמנת יתר לא מיותרת. Eataly גלידהב-
ובסך הכל חיוך ,טוב ונשיקות.
הילה.