משפחת שטרן על גלגלים

הי כולן,
חמישה אנשים בתוך בית על גלגלים לשמונה ימים...נשמע כמו התחלה של בדיחה (או מתכון לאסון)!
אז זה מה שעשינו השבוע. בלי לתכנן מראש את העובדה שאנחנו בורחים מאיירין החמודה והפרועה.  ...
שכרנו RV ,שזה בעצם בית על גלגלים ויצאנו להרפתקאה קצרה, לבדוק עד איזה גבול אנחנו באמת מסוגלים לסבול אחד את השני.
אכן התנאים קצת מזכירים את מחנה בני עקיבא. מה שדרש ממני לעשות סוויץ רציני בראש ולנער מדמיוני את החופשה עם החופים הלבנים בבאהאמס שהיתה האלטרנטיבה.
התחלנו בלייק פלאסיד-בראפטינג ומסע רגלי והגענו למחנה של קראוונים. מסתבר שהעניין הזה הוא ספורט רציני בארה״ב וכמו בכל ענף ספורטיבי הדבר הראשון שבודקים הוא ״של מי גדול יותר״. 
יש אוטובוסים פשוט מדהימים עם מושבי עור ומסכי לד .אנחנו הינו במקום סביר באמצע...

מזל שעמית כאילו נולד להבין איך כל צינור אמור להתחבר וכל כפתור צריך לפעול.כי בכל חניה צריך להתחבר לחשמל,מים וביוב.פעולה שיכולה להסתיים באופן די לא נעים ומסריח....
המקלחת צרה בעיני,המטבח נאה אך אינו מרווח, המסדרון-טוב אין מסדרון והשכנים משתנים ובכל פעם יותר ויותר מוזרים.
אכן דרך לגלות את אמריקה האמיתית,זאת שמעבר לניו יורק שככל שמתרחקים ממנה מבינים עד כמה היא באמת "אי" .

התקדמנו לכוון אלף האיים(זה מקום,לא רוטב לסלט). הנופים בדרך עוצרי נשימה.הכל ירוק ואפילו הילדות ,שעד כה התפעלו בעיקר מהמיטה המתקפלת מעל תא הנהג מתבוננות בטבע בהשתאות. באלף האיים שכרנו סירה. עמית היה הקפטן, התחלנו לסייר בין אי הלבבות לאי הדולפינים ,בערך לקראת שתיים בצהריים התחיל להיות מעונן והיתה תחושה שעומד לרדת גשם.החלטנו להתחיל לחזור ופתאום בום טרח מה קרה?נתקענו באמצע הים והאוניה לא מתניעה.
מזל שהיתה קליטה, התקשרנו לחברת ההשכרה והם שאלו איפה אנחנו?!״אנחנו בין כמה איים״ היה הכי מדויק שיכולנו לתאר את המקום שנתקענו בו...תתחילו לחפש.
אחרי שעה, ואונית מסע שכמעט התנגשה בנו ,הם מצאו אותנו. ממש הטיטניק.החזירו לנו את הכסף מה שהפך את עמית לקפטן מאד מרוצה.
למחרת הגענו לעיירה בשם רוצסטר למוזאון ילדים הכי מוצלח שביקרנו בו עד היום. בילינו שם כמעט 5 שעות עד הסגירה והבנות לא רצו ללכת.
התחלנו להתקדם לכוון מפלי הניאגרה לגבול עם קנדה. בלילה יצאנו לראות את המפלים המוארים ועלינו לסיבוב בגלגל הענק. כל האזור מאד ממוסחר וקיטשי ,אבל ברגע שרואים את המפלים הלסת התחתונה פשוט נופלת! יש לי זכרון ילדות מאד ממשי מהמקום הזה והערבוב שלו יחד עם הבנות שלנו בהווה היה סגירת מעגל.
המפלים,העוצמה,הטבע,הביחד,הכל ניתז עלי בבת אחת ויצאתי מהחוויה הזו מוצפת-רטובה ומרוגשת.

עייפים,עברנו חזרה את הגבול כדי להתחיל את ההכנות לשבת. מדהים מה שאפשר להפיק מסיר אחד וגזיה שבקושי מתפקדת וכמובן המנגל( בכל זאת ישראלים...)
שבת היתה רגועה וזכינו בנס גלוי-הבנות התעוררו ביקיצה טבעית ב8!!!!! שעה שלא זכינו לראות מהמיטה במצב מאוזן כבר 7 שנים.איזה תענוג!!! אח״כ בריכה ואוכל וטרמפולינה ושוב אוכל מנוחת צהריים  ואוכל ובמוצ״ש מדורה ושוב אוכל.
בראשון בבוקר התעוררנו מוקדם ליום סגרירי וגשם. האויר של הבוקר כ״כ פריך ,אפשר ממש לעקוב אחרי מסלול הנשימה. התחלנו בנסיעה לכוון פינגר לייקס ושינינו קצת את התוכניות בגלל מזג האויר. .ביקרנו במוזאון הזכוכית של קורנינג. מלא ישראלים.מעוצב להפליא.מותאם לילדים.הכנו קערות מזכוכית לקורנפלקס וראינו הדגמות.

למחרת הלכנו לטייל בגורג.שזה תאור יותר פסטורלי לעליה של ״שביל הנחש״ רק עם מפל שמלווה אותך בעלייה. אה, וגם שלושה ילדים שאחרי שהמשחק של לספור את המדרגות (1000) נמאס להם הפכו לדי סיוט. אז הפכנו את המשחק ללספור באנגלית. שוב הנוף,פשוט מהמם!
בדרך עוצרים לקנות ירקות מהחוואים המקומיים, ומבשלים תירס מאד מתוק וכמה זנים מאד מיוחדים של עגבניות עתיקות ומוזרות.
ביום שלישי כבר הינו בדרך הביתה מלאים בחוויות וסיפורים ובהרבה הרבה זמן של ביחד.
האמת היא, שמסתבר שהמשפחה שלי די סבבה :)

היה כיף לראות איך הדינמיקה בין הבנות משתנה במהלך הימים וככל שהזמן עבר הן פחות הציקו אחת לשניה והתחילו לשחק,לעזור ולשוחח.
בתור הורה שמסתכל על עצמו מהצד ראיתי כמה קל לקטלג את הילדות וכמה צריך לברוח מזה. דווקא לתת לליה משימות שברור שאורי תעשה טוב יותר, לתת לאורי להוציא קיטור ולא להעיר לה ,כי גם למאופקות שבינינו מגיע (מי כמוני יודעת) ורונה היא פשוט המשחק של כולנו וילדה מובהקת של אבא שלה,מוגלי קטנה שמהרגע שנכנסנו לאוטובוס הורידה נעליים וסירבה לנעול אותם יותר.

בתמורה לכל הטוב הזה הגענו הביתה והגינה נהרסה מההוריקן (יצאנו בזול),המטפלת הגונבת לא חוזרת (המכונה הרביעית כבר עובדת), ונשאר עוד שבוע עד תחילת הלימודים.
אמא שלי מגיעה בשבוע הבא ואני מאד מאד מתרגשת. לא התראנו חצי שנה וזה הזמן הכי ארוך שלא חיבקתי את אמא שלי אי פעם...
יהיה נחמד שלשבוע אני אוכל להפסיק להיות ״החזקה״ וסתם להתפנק:)

המון נשיקות.
תכתבו על חוויות אוגוסט.
הילה

הקיץ בעיצומו

הי כולן,
מה נשמע? הקיץ כאן בעיצומו.כנראה שאמריקה באמת הגיעה לגיל הבלות (תשאלו את הנשיא) כי היו פה גלי חום שלא יבישו אפילו את הלבנט שאנחנו הגענו ממנו.
הבנות סיימו את הקיטנות,מרוב פאניקה שלחתי את ליה עם עמית לעבודה ליום אחד ואז את אורי.
התברר, שלא חשוב לכמה מוזאונים, פארקים אתגריים ופעילויות מדליקות שאני דולה שבועית מהטיים אוט, בסוף הדבר הכי מסעיר זה ללכת לאכול פיצה במזללה כשרה ,דביקה ושומנית במיד טאון-עם אבא.

היום היה היום של אורי איתי. לפני שהיא צחצחה שיניים היא הודיעה שהיא לא מוכנה ללכת למוזאון וגם לא לגלריה(שאני לא אעבוד עליה בסמנטיקה).
נסענו לראות את החלק השני של הhigh line שנפתח לפני חודש,היה מקסים. אפשרות לחוות את העיר מפרספקטיבה של הקומה הראשונה ולהציץ לתוך חיים של אחרים(הספורט האהוב עלי).

עברתי את התאוריה! עכשיו אני צריכה לעבור בטסט ראשון ואני מתקשרת לאיציק המורה לנהיגה לספר לו ששיפרתי לו את הסטטיסטיקה.
אחרי שעמדתי שוב בתור ושוב היתה בעיה באיזה מסמך ושלחו אותי הביתה...החלטתי לעמוד על שלי וביקשתי לדבר עם האחראי. בסוף היא נתנה לי לגשת למבחן(הדמעות הכריעו אותה) ועברתי עם 0 טעויות.

ביום ראשון האחרון הצטרפתי לשומרי משקל. החדשות הטובות הן שעליתי רק 30 גרם, החדשות הרעות הן שאני חיבת לסתום את הפה כי מסתבר שבייגל זה 8 נקודות. בגלל שהאמריקאים לא אוכלים פרות הם לא סופרים את הפרות בניקוד,פתח לאכילת בננות וענבים לישראליות גרגרניות כמוני.
הצום עבר יחסית בקלות,למרות שהוא מאד ארוך.אורי היתה אצל חברה ובצהריים חזרה הביתה.אמא של החברה אמרה שהם נוסעים לסבתא להעביר את הזמן עד סוף הצום.פתאום יצא לי:"איזה כיף לך״. כי אין כמו געגוע כשזה מגיע לשעתיים האחרונות של תשעה באב ומסתובבים יחד בסופר של ויצמן סנטר ,בקניות שמונעות מרעב וחסרות כל הגיון והקשרים קולינארים.
אז לפחות בשביל המסורת נסענו לקוסטקו לפני שהצום הסתיים וקניתי דברים מיותרים,כמו מילוי אוכמניות לפאי?!

תור -באמריקה אוהבים לעמוד בתור.לפעמיים אני פשוט לא מאמינה עד כמה זה מרגיע אותם.
השבוע הינו בסרט. מכירות את החבלים שיוצרים נחש מתפתל לאורך 6 שורות?אז היה כזה לפני הקופות ,אבל התור היה לגמרי ריק. הגברת שהיתה לפני בתור הלכה את כל ששת הU terns עד שהגיעה לקופה.אני כמובן הלכתי מסביב.נו באמת,ברומא התנהג כ...אבל לא כמטומטם.

לסרט קוראים ״the help״ (מומלץ) הוא מספר על נקודת המבט של המטפלות השחורות בבתי הלבנים.למרות שאין מה להשוות לתקופתינו, מעניין לראות על המסך עד כמה נסיבות החיים שלנו השתנו ועד כמה אומץ הוא לא דבר מובן מאליו.
נישאר בעיניני נני- הנוכחית מסתדרת מצויין עם הקטנות.הן משחקות איתה ורצות אליה ואורי לא סובלת אותה. כשאורי מסמנת מישהו קשה מאד לחזור לאחור. גם יש לנו הרגשה שהיא ״מפלחת״ פה ושם כל מיני פיצפקס(מצאנו משהו אצלה בחדר).אני עוד מתלבטת מה לעשות,כי היא באמת בסדר עם הבנות ובעיקר כי כבר אין לי כוח. אני יודעת מה אתן חושבות,אבל אני בכל זאת הולכת להגיד לה שאנחנו מתקינים מצלמות בבית ולראות מה יקרה...

ראינו הצגה נוראית בברודוי,
הינו בפסטיבל מרהיב של בלונים פורחים
אכלנו במסעדה צמחונית וכשרה בצינטאון
אני ממשיכה לחפש רהיטים לבית הריק שלנו.
עוד חמישה שבועות לסוף ״החופש הגדול״ (הענק)
מתי מישהי באה לבקר?
היתי באה לקפה בשדרה,נשמע מאד מעניין כרגע...

המון נשיקות
ושבת שלום