קמים בשתיים בלילה כי הנהג אוהב נסיעות ליליות, דרכים חשוכות וכבישים ריקים. והקסם מתחיל בדרך כשעוד לא משנה מה היעד, רק המסע.
הנהיגה בכבישים אין סופיים , העצירה בתחנות דלק ביישובים נידחים , החושך והשקט המוחלט שבנהיגת הלילה כששלוש ילדות נושמות באחידות מאחור ( ואולי גם אחת מנמנמת מקדימה:-)) והרגעים שהשמש עולה והכביש עדיין כמעט ריק צבוע בוורוד וצהוב ותכלת. רגע של תקווה, של אינסוף אפשרויות.
אז כולם מתעוררים, כואבים מתנוחת שינה מוזרה, שוכחים חלומות ורעבים, תמיד תמיד רעבים בדרכים.
הגענו למונטריאול ומשם לקוובק. העיר לבנה, מכוסה בשלג ובמסך של קור. אין ברירה אלא להאיט בקור הזה. לתווי הפנים לוקח קצת יותר זמן להכנס לתנוחה הרצויה כך שיש עוד שבריר שניה לחשב את התגובות במצבי קצה כמו:״ אמא אני חייבת פיפי״ באמצע מסלול מזחלות שלג כשהיא יושבת עלי ( פחות אכפת לי להתמלא בפיפי מאפשר שהוא יקפא בשניה ויהפוך אותי לקוביית קרח). אולי בגלל זה אומרים שהקנדים כל כך נחמדים...יש להם את השבריר הזה להחליט מה התגובה המתאימה.
העיר ציורית וקסומה מקושטת כולה באורות וביגדי חג ואני הייתי שמחה רק לשוטט בה ולדגום ספלי שוקו חם בבתי הקפה האירופיים דוברי הצרפתית. אך מכיוון שהחצי השני של המשפחה שלנו בקטע של אקסטרים היו: מזחלות שלג עם כלבים פרועים, דייג בקרח, טיולי קרח, מעבורת שוברת קרח ובכלל כל פעילות באזור שכללה את המילה ״קרח״. מיותר לציין שכל זה היה מלווה בעשרות שכבות של בגדי חורף!
בדרך חזור עצירה במונטריאול וסופת שלג קצרה ושוב בדרכים.. 8 שעות של ה״דרך״ חזרה הביתה.
