לפני שנים כשקראתי את "הכל מואר" לא יכולתי להניח אותו. מהספרים האלו שלוקחים לשירותים ונתקעים, נרדמים איתם בלילה ורק מחכים לקום שעה לפני כולם בבוקר כשהשמש מבצבצת ולא צריך להדליק את האור ולהפריע לכל שאר הבית לישון כדי להמשיך לקרוא וכשכעוברים את האמצע בודקים כמה עוד נשאר כדי שהספר לא יגמר...
מאז הסלברטי קראש שלי הוא גונתן ספרן פויר.
הפסקתי "לאכול בעלי חיים"( הספר השלישי שלו) לחמש דקות בערך... וכשראיתי אותו לפני כמה שנים במקרה משחק בטורניר פינג פונג בלינקולן סנטר ניגשתי להגיד תודה על הספרים שלו (דבר שאני בחיים לא עשיתי בניו יורק למרות שראיתי כוכבים מפורסמים וגדולים ממנו...) כמו גרופי טינאייגרית מתלהבת.
אבל אז הוא התגרש מניקול קראוס המוכשרת על, השמועות הספרותיות אומרות שהתאהב וניסה לפרק את הנישואים של נטלי פורטמן ופרסם איתה ראיון מביך ומידי מודע לעצמו, יחצ"ני ומתאמץ בניו יורק טיימס.
כשהספר האחרון שלו יצא לאור לפני כמה חודשים ואחרי 11 שנה מאז הספר הקודם, קניתי ישר שני עותקים...כדי שנקרא אותו במקביל והיתה לי ציפייה להתחיל אותו כמו לפני שיוצאים לטיול שמחכים לצאת אליו כבר ממזמן. מההתחלה הספר קודר ומצחיק ואהבתי אותו ושנאתי אותו בו זמנית. כמה עמודים של כתיבה שהיא כמו שירה, מתגלגלת ומענגת ואז כמה עמודים בנאליים וולגארים עד כאב. מצד אחד שרטוט צורב של השגרה המשפחתית היומיומית...כאילו כתב רשימת מכולת של החיים הרגשיים והפיזיים שלנו (קצת הזכיר לי את זור'ז פרק בקטע הזה) ומצד שני נפילה לקלישאות ובנאליות גסה של חלק מהדמויות ושל העולם היהודי שלהם.
ואז כמובן שיש את הצד היהודי והישראלי והיורד מהארץ והעולה לארץ והשפה העברית של קודש וחול. החורבן של מדינת ישראל בחוויה של המרחק ושל אמריקה (ממש פוגע במרכז הלחץ שמעורר בחילות וחרדות קימה באמצע הלילה). השואה, האם סטיבן ספילברג נימול(כן, באמת....:-) והאם איבדנו את הילדים שלנו לעולמות מקבילים ווירטואליים, פרק אחד מעלף ומפרק עד דמעות בלוויה של הסבא רבה של המשפחה. וכשאני קוראת את הספר אני שואלת את עצמי איך מישהו שקורא את זה ושלא מכיר את התת מודע של התרבות הזו יכול להבין למה הוא בכלל מתכוון?
אתמול הלכתי לשמוע אותו בראיון בעיר. כי אחד הדברים המדהימים בלחיות פה, זה דעת לנצל את הזמינות הזאת שניו יורק מציעה לתרבות. חשבתי שזאת תהיה שיחה או ראיון אבל בסוף זאת היתה הקראה (הסופר בוחר שני קטעים וקורא את הטקסט שלו). כיף לשמוע איך הדיאלוגים התנגנו בראש שלו בזמן שהוא כתב את הדמויות, איך הוא שמע אותן, מתי הן עצרו לקחת נשימה או לחייך לעצמן, לחשוב. ובאיזה טון הם דיברו אחד עם השני ובאיזה רכות או כעס או כאב. זה היה מאד מיוחד לשמוע אותו מקריא את הדמויות שלו, מקריא את עצמו.
אולי בסופו של דבר המורכבות היא הנושא, של ספרים וסופרים וקוראים. יש לנו חלקים אנושיים יפים יותר ופחות וככל שמתבגרים מבינים שזה בסדר ושהגבול מטושטש ושהוא יותר אבק ופחות כוכבים. ואולי אחרי 11 שנה זה התחום האפור שהספר והסופר מתקיימים בו. יש צדדים סליזיים ונשגבים, אפלים ומוארים, אוהבים ושונאים וזה עובד יחד. כל זה מתקיים תחת אותה כריכה של ספר ושל חיים. ודורש מכולנו הכלה, הבנה והרבה ה ר ב ה הומור.
