המראות...נחיתות

 

את זה כתבתי לפני שבוע ...לפני הנחיתה ...

 

בדרך לישראל אחרי שבוע של אסקפיזם:

אסקפיזם (בעברית בורחנות) היא הסחת דעת נפשית, באמצעות בידור או בילוי כלשהו, במטרה "לברוח" ממצבים 

שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית. מקור המילה הוא במילה הלועזית "escape", שמשמעה "בריחה".

 האסקפיזם שלנו השבוע היה לחוות איך ״חיים בתוך גלויה״ בצפון איטליה. לחיות על צלע ההר למרגלות אגם תכול וצלול. לייצר יין שמופק מענבים שיובשו שישה  חודשים בארגזי עץ ואז בחביות אלון צרפתי ולקרוא לזה בשם אקזוטי (אמרונה). 

לשתות קפה איטי בשעת המנוחה בין 2-4.  לחיות לאט,בקצב שמשרה על הנפש שלווה,שגרה  ושיעמום מבורך.

בתוך הגלויה הזאת לקבל מבזקים על אזעקות ,ירוטים, מלחמה.

 

עומדת באולם המתנה בשדה התעופה ברומא והטיסות סביבנו הן לקהיר, קטר ועמאן ואני  נבוכה מהחשדנות  שלי וממשנה הזהירות. משהו בתמימות וברצון הכנה להאמין ש״אלו רק הקיצוניים״ ״ כולם רוצים לחיות בשלום״ מתעמעם.

לפני הכניסה לישראל הדיילת מסבירה שיסגרו את האורות ושאסור לצלם וכולם מחפשים את הבזקי האור בשמים שיבהירו סופית שיצאנו מהגלויה וחזרנו למציאות.

 וכך הפכתי להיות ברגע מאמא שחרדה שהילדה תצטנן עם לא תתנגב כשתצא מהבריכה לאמא בחרדה קיומית ובמרחק בטוח ממרחבים מוגנים ברדיוס של 10 מטר בכל רגע נתון. 

אז די לחיפוש התרוצים לצד השני של המתרס. לסטטוס ים שרוצים לחבק ילדים פלסטינים מסכנים (והם באמת מסכנים!!) אני דואגת לילדים שלי שיחזירו להן את ישראל של ללכת לים,לקייטנה, לטייל בחופשיות ילדית. שיחזירו להן את ישראל מהגלויה! זאת המציאות שמגיעה להן,לא שגרה אחת פחות.

ואת זה שבוע אחרי הנחיתה בישראל ...

אני  שמחה להיות פה,

אם רק אפשר היה להשתמש בשמחה היום. אבל אי אפשר. אפשר להשתמש כאב, ברגשות מעוקבים וברגליים כדי לרוץ למקלט. 

אני שלמה עם ההחלטה לנחות בארץ ולא לשנות תוכניות. היה יותר קשה לחוות את המלחמה הזו ממרחק, הינו ניזונים מהחדשות ואתרי האינטרנט ויודעים את כל מה שצריך לדעת. 

 

אבל לא הייתי יכולה לחבק את אחותי כשהודיעו לה שחבר שלה נהרג בעזה  ולהזכיר לה לקחת כובע ומים ללוויה כדי שלא תתייבש.

לא הייתי יכולה להזכיר לכולם שכדאי שנישאר עוד כמה דקות במקלט כי ״ למה לקחת סיכון ״ ולגלות אחר כך שנפל רסיס ליד האוטו שלנו.

לא הייתי יכולה ללכת עם אחותי לרופא לראות את התינוק שלה מתהווה ולהתפלל יחד איתה שעד שיגיע זמנו כבר לא נילחם על קיומינו.

לא היתי יכולה לתת לבנות שלי את התחושה האמביוולנטית של ישראל שחיה ומתה בו זמנית. 

 

 

ולהוסיף חותמת לדרכון השייכות שלנו לעם הפלאי הזה.  

 

ולהתפלל. מתוך כוונה אמיתית על כולנו ,בכל מקום שנהיה, שנזכה לראות ימים אחרים. שבהם נוכל לצפות על כל המהלך הזה ממעוף הציפור ולהבין שהיתה פה יד מכוונת  שרואה לנגד עיניה את המפה ושומרת ומסוככת ואוהבת אותנו.מאד.