הוי ארצי,מולדתי

הי כולן,

ושוב אנחנו בימים האלו שמרגישים רגל פה רגל שם...

שוב התחושה של להיות ישראלי באמריקה בלי תאריך תפוגה...

 

 גם המושג ״מולדת״ משתנה ממרחק. 

 

״מולדת״  שהיא המקום שבו נכנסתי לעולם הזה וגם המקום שהוליד את מי שאני.

משהו בישראל הבלתי נסבלת והבלתי נתפסת שדרש ממני להוליד יצירתיות ( בתור לקופת חולים...), חוזק ועצמאות (כשיצאתי לשרות בגיל 18), חספוס וציניות (בשביל לגדול בבית דתי בתל אביב), כח רצון ותאווה לחיות (כי מי יודע איזה אוטובוס יתפוצץ מחר...). 

 

אמריקה יותר ״מעוגלת״, מעדנת לנו את המציאות ומגישה אותה באריזה נוצצת. ובכל זאת, אולי זו לא ״המולדת״ שלי אבל גם בה אפשר ללמוד על נקודות איזון בין להיות קשים לרכים, על זה שחיוך משנה מצב רוח ( גם אם הוא לא תמיד אותנטי), שאנשים טובים ואמיתיים  אפשר למצוא בכל מקום ( אם מחפשים טוב).   

במיוחד ממרחק אני צריכה יום כזה שאפשר לחזור לאהוב בו את ישראל בלי ציניות. לקבל תמונה של המטס עם הכיתוב ״כל הכבוד לצה״ל״ ולא להיות מיד ביקורתית . בלי כותרות על שחיתות, קו עוני, קו אדום או קווים באדמה.

פשוט להצמד לקו הלב שמחבר ביני למקום שבו נולדתי ושהוליד את מי שאני...
 

לא להיבהל...מחר נחזור להיות צינים:-)
כמובן שגם היתה גם מסיבה...