הי כולן,
כשהיינו בתיכון נכנסתי בפעם הראשונה ל״חלל הרואה״ של גיימס טורל במוזאון ירושלים (בזכות בת הדודה הירושלמית של נעמי שגילתה לנו ״סוד״).
מאז ביקרתי בחלל הזה אינספור פעמים. יש לי קטעי יומן ארוכים ותובנות שתמיד התחדדו בתוך הריק הכל כך מלא הזה.
״אלגוריה לאור שאנחנו מיצרים מבפנים ולאור המגיע מבחוץ״ (באתר המוזאון).
אחרי שיושבים זמן מה המעבר מהסתכלות לראיה מייצר בהירות: מצד אחד התכנסות למחשבות אישיות ובמקביל התחברות למשהו גדול יותר ממימדי העצמי-קרבה לאינסוף.
״שוב בחלל הרואה, בסך הכל שמים במסגרת. הרי השמים מעלי כל הזמן-בלי מסגרת. ללמוד מהעכשיו שבכל רגע אני ״ חלל רואה״ הלוואי שאוכל לחוות זאת תמיד, באופן רציף בלי צורך באיזכורים״ (אני, 1/1/1999)
הייתי ונשארתי פלצנית:-)
אבל מעניין שאחרי כל השנים והדברים שכל כך השתנו אני עדיין מחפשת את אותו מקום רציף ורואה.
אבל מעניין שאחרי כל השנים והדברים שכל כך השתנו אני עדיין מחפשת את אותו מקום רציף ורואה.
 |
| חבל שלא היתה לי עדשה רחבה יותר |
השבועות האחרונים מאד לחוצים וצפופים ולמרות שלא ממש היה לי זמן לזה התעוררתי מוקדם ביום ראשון וסחבתי את הקטנטונת ״המרכזית״ איתי לגוגנהיים. מוצגת שם תערוכה של גיימס טורל, סוג של המשך אבולוציוני ל״חלל הרואה״.
כולם שוכבים על הרצפה במוזאון המכובד, ובוהים!!! זה מרגיש קצת משונה בהתחלה, במיוחד שזה שלידי התחיל לעשות מתיחות יוגה מורכבות- עברתי מקום...
אפשר למשש את הכמיהה להתגלות. אחרי ששוכבים שם כמה דקות ונמסים מהעוצמה והיופי מתחילים להרגיש התרחבות. החלל הופך לבלתי מוגבל: הקירות אינם, הגוף מתמוסס ונופל לתוך התחושות שהצבעים המשתנים מעוררים.
שאר המייצגים יותר אינטלקטואלים והתור נהיה ארוך...
אתמול כשישבתי שפופה על הרצפה (מנהג לקרוא כך את המגילה) וקראתי את איכה חשבתי כמה נחמד היה עם היינו יכולים לגייס שוב את הכמיהה הקולקטיבית שלנו ליופי וטוב במקום לכאב והסבל שאנחנו עטופים בהם.
חשבתי, כמו לפני שנים - שהלוואי שנוכל לחוות את המציאות מתוך ״חלל רואה״ וצלול באופן רציף- בלי צורך באיזכורים.
חדש ימינו כקדם.
 |
| ההתרשמות של "המרכזית"(טוקיז וצהוב-גאונית!!) |
